באחד מהכפרים שבמערב הודו התקיימה שלשום מסיבת נישואים ואירוסים של 21 צעירות. המסיבה היא ניסיון לשים סוף למאות שנים שבהן עסקו באופן מסורתי נשים בנות הקהילה הענייה והדחויה החיה כאן בזנות.
שר במדינת המחוז ההודית מערב בנגל ביקר את אורח חייה של אשה שהתלוננה על אונס אחרי שעזבה מועדון לילה. דבריו עוררו דיון ציבורי סוער על יחס השלטונות לקורבנות אלימות מינית
בפירוט ויזואלי מרשים, חוקר הסרט את הטענה של גופמן, שאידאלים מגדריים הם תוצאה של תרבות שהשתרשה, תוך חשיפת דפוסים גבריים ונשיים, ומספק מבט צלול אל נושא הזהות המגדרית ויחסי הכוחות.
בימוי: סאת ג'אלי. קנדה, 2010
בארה"ב חוגגים את שובה של מד מן בעונה חדשה במבחר מאמרים מגדריים:
ד"ר שרון גבע כותבת על הפרויקט המסכם של הסטודנטים והסטודנטיות בקורס "בלי הבדל מין? הרהורים על מעמד האשה בישראל" בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים: "יצאנו מכתליה, הממשיים והווירטואליים, של האקדמיה למרחב הציבורי לטובת קידום מעמדן של נשים ש"עשו" היסטוריה אך עדיין נמצאות בשולי הסיפֵר ההיסטורי המקובל".
רוני מנט, סטודנטית בקורס כותבת על חווית החיפוש והלימוד ועל גולדה מילוסלבסקי, ממייסדות נס-ציונה.
אימאן ומאג'דה הגיעו ב-2007 בטיסה מתל אביב לטורונטו, ומאז חיות בעיר הקנדית. מספר בקשות שלהן להיות מוכרות כפליטות, עקב איומים על חייהן מצד משפחותיהן, נדחו. כעת הן פנו לבית המשפט העליון: "ביישנו את משפחותינו בכך שברחנו כדי לנסות ולהתחיל חיים חדשים ביחד. אם נגורש בחזרה, חיינו בסכנה"
אני חוצה את הכביש, ואני בגינת לווינסקי. עד היום תמיד צפיתי בה מהמרחב המגונן של כלי תחבורה כלשהו: אוטובוס, מונית שירות, קטנוע. תמיד הרגשתי צורך להתגונן. ועכשיו אני ברגל, ולבד, וכבר שקיעה. מסביבי רק גברים, כולם זרים.
זו פריזמה שלמדתי לקרוא לה ליברלית, שחלה אצלי עד היום גם בדיונים על פמיניזם. אני שונאת את השיח על "מוח נשי" והבדלים בין גברים ונשים, כי אני חושבת שלכולם יכולת זהה לשחק במשחק ההגמוני. צריך להתחשב ולאפשר התגברות על הבדלים ביולוגים והבניות חברתיות של נשים (דפקטים כמו היכולת ללדת, למשל) כדי שנוכל לשחק במגרש של הגברים.
אושר: נשים מוכות במקלט יקבלו הבטחת הכנסהynet , הארץ
אושר בכנסת: גט תוך 45 יום – או סנקציות ynet, הארץ, כיפה,
אשר לתפקידן של נשים בהקשר למלחמה היא כותבת: "אנחנו לא נמנות עם מקבלות ההחלטות, אבל כולנו – איראניות וישראליות – יכולות לנסות לפעול נגדה. באיראן הנשים הן שהתחילו בקמפיין ועכשיו קבוצות אחרות מתחילות פרויקטים נגד המלחמה".
כמה שוביניסטי ופטרוני הוא לסרב להאמין לאשה חרדית שאומרת, "טוב לי במקום שלי". זה בדיוק כמו הסירוב הגברי לתת מקום לנקודת המבט הנשית. כשאשה אומרת "לא" היא מתכוונת לכך, גם אם זה "לא" לישיבה מעורבת או לשירה בפני גברים. טיעונים שלפיהם נשים חרדיות סובלות מהדחקה קיצונית, שהן אינן מודעות כלל להדרתן, מרתיחים את הדם לא פחות מצקצוקי המאצ'ו שמבקש מהמיידלע לסרוג גרביים בשקט בעוד הוא מנהל את העולם. אי אפשר להחיל בכוח השקפות עולם, תחושות ורגשות על האחר, ועוד בשם הליברליות.
לסיפור של גברים ישראלים המביאים כלות יש צד ציני ומרושע. הנשים תלויות בגבר לצורך שהייה בישראל ולא אחת מנוצלות וסופגות יחס אלים. במקרה של פרידה, הן מועדות לגירוש
ניצחון למאבק בהדרת נשים: חברת האופנה שבשלטיה הופיעה סנדי בר בלי ראש, אזרה אומץ וחדלה להדיר נשים מפרסומיה ברחבי העיר. מנכ"ל הוניגמן: "המחאה היתה במקומה". זכיין השילוט: "נלחמתי בשיניים להציג נשים בשלטים". הרב איילון מיוזמי המאבק: "מקווים לראות עוד קמפיינים כאלה"
נשים עובדות, שהכנסתן מתחת לסף המס, יקבלו מענק של 4,500 שקל בשנה לעומת 3,000 שקל עד כה – כך אושר בוועדת הכספים. המענק לגברים שכירים יישאר 3,000 שקל בשנה
רב ומנהל חשוד שתקף מינית צעירות בסמינר, בהן תלמידות שלו. הרב, איש מוכר ומקושר , מכחיש את החשדות נגדו. מערכת עובדה יוצאת לבדוק איך קרה שמערכת שלמה, פעלה כמעט שנתיים כדי לקבור את החשדות ואיך גררו למהלך הטיוח אפילו את חצרו של הרב עובדיה יוסף?
אני שואלת אם בא לו לעזור לי עם להדק את הכסא אז הוא עונה "אני יכול להדק אותך", אני מישירה אליו מבט ואומרת "אה, כן?" עם חיוך שטרם חשף את משמעותו, "כן", הוא משיב. אני אומרת בטון הכי רציני ומאיים שאני מסוגלת להפיק: "אז תתחפף!". וכאילו לא אמרתי כלום, כמו בחלומות האלה שלמרות מאמצים כבירים, שום קול לא יוצא מהפה, כמו שיתוק, כמו להיעלם, הוא אומר "אני רוצה להיות מאחורייך" (עם קריצה אל עבר המושב האחורי של האופניים), הוא ממשיך, אני מנסה לסנן וחוזרת לאופניים.
עיתון "במחנה" סיקר "דראג קווינס" – ומעתה יצונזר וואלה!, הארץ, מאקו
לרגל חג הפורים, סיקר העיתון הצה"לי בהרחבה תופעה של חיילים המתחפשים לנשים, ובמטה הכללי התעוררה ביקורת חריפה. תכני העיתון יעברו ביקורת של קצין חינוך ראשי לפני פרסומם
מה לא אמרו על פונדקאות? השוו את ההליך לזנות, לסחר באיברים והדגישו כי מדובר בניצול האישה. בחודשים האחרונים מתמקדים המתנגדים דווקא בגברים הומואים הזקוקים לשירות, במטרה לגייס תמיכה של גופים שמרניים ודתיים.
במשך 15 שנה ריציתי את תאבונו ויצריו של גואל רצון, אדם שהשקר מעולם לא נדם בו. כשהבנתי כי אני חייבת להציל את ילדיי מהסכנה, ברחתי. היום אין איש שיעיז להניף את חרבו עלי
לא מפתיע שלנוכח העובדה שבביתה של קורין אלאל מתרוצצים שני בנים קטנים שהיא מגדלת עם בת זוגה, רותי, שבגיל 57 יש לקורין אלבום שירי ילדים חדש. היום, אלאל מספרת על האידיליה המשפחתית שעמדה למבחן כשנלחמה בסרטן, ועל ההתקרבות לרבי נחמן מברסלב.
סרטו של נתן גרוס – האשה העובדת בישראל נחתם בשם העט המקובל של נתן גרוס: נתן הגריזי. הסרט מתאר את מעמד האשה במדינת ישראל בשנת העשור, כפי שראו לנכון מנהיגות הפועלים – לראות ולהציג.
הקריינית: ח"כ יהודית שמחונית (פמיניזם עברי בשמות משפחה – בשנות ה-50..) – היא אינה מציינת את שמה כשהיא מופיעה בסרטון:
ראש תחום חינוך אמוני במכללת "אורות ישראל" מגיב לחשיפת כיפה על פרשת ההטרדה המינית בישיבה התיכונית: "זו תזכורת לכולנו, כהורים, לחנך ולמנוע מקרים חריגים כאלו"
כבר איבדנו כל תחושת רעב טבעית. כל תחושת שובע טבעית. אנחנו אוכלות רק מהראש והלב – כמעט אף פעם לא מהבטן. העיניים שלנו והמוח שלנו כבר הונדסו להעריך יופי רק אם הוא מגיע בתת משקל.
בתרבות שבה זהו הסטנדרט היחיד, רק סטיה מהתכונות האלו נחשבת בתור זהות. החברה מסמנת ונותנת שמות רק לתכונות שלא מתיישבות עם הזהות האחת הסטדנרטית – בגלל זה "נשים" ו"מזרחים" נחשבות לקבוצת "מיעוט" אבל גברים או אשכנזים הם לא – למרות ששתי הקבוצות האלה מהוות חצי מהאוכלוסיה. וזה גם למה "טרנסג'נדרים" מסומנים בתור "קבוצת זהות", אבל סיסג'נדרים לא; למה "להט"ב" מסומנות/ים גם כן, אבל "סטרייטים" לא, וכמובן למה "ביסקסואליות" היא זהות מסומנת, אבל "מונוסקסואליות" נותרת עלומה.
לצד המאבק בהטרדות, מותחות הפעילות ביקורת על התגובות מצד עמיתיהם הישראלים. כעסן של רבות מהפעילות בעבר ובהווה במאבקים בשטחים, מופנה כלפי חלק מעמיתיהם בארגוני השמאל הרדיקלי, שלטענתן מגלים יחס סלחני מדי כלפי התופעה וממעיטים בחשיבות ההטרדות – והכל בשם "ההתנגדות לכיבוש".
לכאורה, בשורות השמאל, ה"אחר" הוא הצבא, הממשלה והימין, אולם מסתבר שהמציאות מרובדת ובתוך הקבוצה, האחר היא האחרת, וזכויות האדם שלה שקופות. הדיסוננס הקוגניטיבי של להיות שוחרי זכויות אדם המתעדפים זכויות אדם (של גברים פלשתינאים לפני נשים ישראליות ופלשתינאיות כאחת) לא חודר את מסך הזהות המוחלטת. מי שמתריע/ה על כך, זוכה להוקעה אלימה.
אבל הגיע הזמן שנרים את הראש שלנו ונאמר: אונס הוא לא אקט לאומני, או עדתי. אנסים יש מכל דת וצבע, והמכנה המשותף להם הוא לא חוסר היכולת לבטא את האות פ', אלא דבר אחד בסיסי הרבה יותר: כולם (יש מיעוט מאוד קטן של אנסות- הוורד אפילו לא מזהה את המילה- אבל הוא זניח מבחינה סטטיסטית) גברים. ולנו, הנשים, זה לא משנה מי אונס אותנו. כי אנס אשכנזי הוא לא טוב או מנומס יותר מאנס מזרחי או חלילה פלשתינאי. לנו זה לא משנה אם אונסים אותנו בעברית, אמהרית או ערבית.
שנית, ארגון האירוע נעשה מתוך תפיסה יחצ"נית, כך שהרצון למשוך קהל הכתיב את אופיו, ושם דגש על השיווק שלו במונחים של רייטינג. למשל, גיוס נשים הנחשבות ידועניות. אלו גם זכו ששמן יופיע בפרסומים לאירוע באותיות גדולות ומודגשות. הדבר מבטא תפיסה חברתית היררכית וראוותנית, המעריכה נשים לפי פרסומן ולא לפי ערכן הפנימי, וללא ספק מנוגדת לרעיון ההזדמנות השווה ולתפיסה הפמיניסטית של אחוות נשים.
במסגרת שינוי זה, שמחנו כי למרות ההתראה הקצרה, ח"כ חנין זועבי נעתרה ברצון רב להצטרף לפאנל הפותח של נשים פוליטיקאיות. פאנל שעד להסכמתה של ח"כ זועבי, הדיר מתוכו נשים פלסטיניות ומזרחיות. נדהמנו לגלות, כי מכללת בית ברל החליטה לבטל את השתתפותה של ח"כ זועבי בכנס. זאת בנימוק התמוה כי ח"כ זועבי מייצגת עמדות המזוהות עם השמאל הקיצוני, ופלורליזם המכללה מחייב "לאזן" את הזמנתה של ח"כ זועבי עם הזמנת פוליטיקאית מהימין הקיצוני.
בעקבות החלטת המכללה לבטל את השתתפותה של ח"כ זועבי בכנס, הדוברות המזרחיות שהצטרפו אליו לאחרונה נאלצות לבטל את השתתפותן בכנס. כל השתתפות בכנס במתכונתו הנוכחית תהווה הסכמה ותמיכה בהדרתה ובהשתקתה של ח"כ חנין זועבי.
עמדותיה של ח"כ זועבי ומפלגת בל"ד ידועות לכל: שוויון אזרחי מלא לכל אזרחי מדינת ישראל, פלסטינים כיהודים. אלו עמדות חוקיות ולגיטימיות, שאין בהן קריאה להפלות קבוצה אתנית או לאומית אחת על פני אחרת. הדרישה "לאזן" עמדה זו עם עמדת ימין קיצוני, כמוה כדרישה לאזן דובר הומוסקסואל עם דובר המקדם הומופוביה.
עם אצבע על הפה: היאסטוריה של דיכוי נשים בשמאל הירושלמי (מאשה אברבוך, טיפול שורש, עיתון שחור)
הם דחפו את האף, ניסו לברר מה אנחנו עושות שם, רצו לדעת מה קורה בהרים בלילות הירח המלא בהם אנחנו רוקדות בעירום, שותות את דם המחזור שלנו וסוגדות לעשתורת. הגברים רצו שנסיים את קרנבל הנשיות שלנו כמה שיותר מהר ונחזור מההרים בהם אנחנו מבצעות את הפולחן הפגאני שלנו, הביתה, אליהם, להיות עקרות.
בקיצור, אני דורשת את זכות שיבה. הכוונה היא, כמובן, ל"זכות שיבה" במובן הרחב של המילה: לא ההתעסקות במי פעלה איפה ומתי –על משקל מי גר מתי איפה- או מי אמר למי מה ללבוש, באיזו הפגנה ובאילו נסיבות. זכות השיבה, שאני דורשת איננה התעסקות בפרטי יומיום ,אלא, היא בחירה במצב תודעתי. מצב תודעתי זה אמור לפתוח את הדלת למי שנבעטה דרכה בעבר לבחור לחזור ולהשמיע את קולה הנגזל, על כל השינויים שעבר. החזרת הקול תוכל להתחיל מציאות מכילה מחדש שבונה את עצמה מתוך הבנת תחושת הפליטוּת.
שימו את הדרת הנשים בצד לרגע: מחקרים מראים כי הפרדה בין בנים לבנות בכיתות הלימוד במקצועות הריאליים משפרת מאוד את הישגי הבנות (וגם של הבנים) למה זה קורה (רמז: המוח הנשי והגברי, אלא מה) והאם כדאי לשקול הפרדה מגדרית בכיתות למען עתידן המתמטי של בנותינו?
אני קוראת לעצמי פמיניסטית אינטואיטיבית. גדלתי בבית של נשים, והיחס בין גברים לנשים מעולם לא היווה שאלה משמעותית ומומשגת עבורי. הניסיון הראשון שפגשתי היה דווקא כאשר הגעתי לפקולטה למשפטים; בשבוע הראשון בחרו ועדי כיתות, וכאשר הגעתי לישיבה וגיליתי שיש 26 נציגים ואני נציגה אחת, לקחתי על עצמי לשנות את המצב. מדי שנה פעלתי לקידומן של נשים בבחירות. כשסיימתי את התואר במשפטים, אחרי שלוש שנים, חמישים אחוז מהנציגים היו נשים.
איך הנשים החרדיות פורצות את מעגל המורה-גננת ומוצאות מקצועות חדשים, האם יכול להיות שיותר חרדים מחפשים הגשמה עצמית, לא רק דרך לימוד תורה והאם ייתכן שהניו אייג' הגיע לרחוב החרדי? יצאנו לרחוב החרדי וגילינו ציבור שמתחיל להתעורר
אותם גברים, רובם אשכנזים, בני 60 פלוס, גנרלים בדימוס והיום פוליטיקאים מבוגרים – הם אלו שכבר 30 שנה מנהלים אותנו ומחליטים על החיסול הבא. בתור האזרחים שנפגעים מכך, גם לנו יש מילה בעניין
האתר האינטלקטואלי החדש של אביעד קליינברג, נאוה נאי, גדעון סאמט, נסים קלדרון,ניר ברעם, ירון בלוך, דרור שרמן.
נו, טוב שיש אישה אחת במערכת המגדירה עצמה כ-
"מגזין דעות עצמאי העוסק בענייני אקטואליה, חברה ותרבות. הוא מבקש להחזיר אל הזירה הציבורית אינטלקטואלים ישראלים ולהפגיש כותבים ותיקים וידועים עם כותבים צעירים שאינם מוכרים עדיין. קומ.פרס הוא אקטואליה מחוץ לקופסה. ככל שיעלה בידינו, אנחנו מבקשים להציע ניתוח מציאות חף מקלישאות, לעורר ולא להרדים".
אלה לא המילים שהכי מזעזעות, זאת השתיקה שלהן שתופסת את הלב. הן לקחו על עצמן לשתוק את הזוועה שעברו, את התופת שחברותיהן לידן ספגו, את האימה והייאוש שנצרבו בגופן, אולי לעד. הן שותקות את כל אלה.
אלימות מינית בהקשר היסטורי היא כר פורה לצקצקת, אם רק מאחר ומוקד ההשוואה כה איום, פרימיטיבי, מזלזל ומחליש. פלנטה אחרת, לכאורה, בה נשים היו חסרות כל כוח מול תקיפה מינית ולגברים לא היה מושג קלוש (תמימים שכמותם) למה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא, כשהיא שיכורה, כשהיא הולכת לבד או כשהיא מחייכת.
נוצר מצב אבסורדי בו אנחנו חיים בתרבות מוצפת דימויים וייצוגים של סקס, אבל בפועל, הדיבור על סקס ומיניות הוא עדיין בגדר טאבו. הברירה היחידה שנשארת לבני הנוער היא לפנות למקור המידע הזמין ביותר – האינטרנט. וכשכותבים "סקס" בגוגל, תנו לי לחסוך לכם, לא מגיעים להסברים על מיניות בריאה.
ענת הופמן, ראש המרכז הרפורמי לדת ומדינה: בחוברת 13 סיפורים של נשים. דתיות וחילוניות, מבוגרות וצעירות, מירושלים ומחוצה לה, ממגוון רקעים ותרבויות – כולן חוו אפליה. זו הזדמנות להקשיב לקולות המושתקים. יחד הקולות האלו מתגברים לצעקה רמה: די!
העוולות הללו נעשות במרחב המשותף של כולנו. האישה שהולכת בבושת פנים למושב האחורי של האוטובוס היא את ואתה, האישה הזאת היא אנחנו. אם נמשיך להסכים לכך בשתיקה ולא נעמוד עם היד על הדופק ונלחם בתופעה, נמצא את עצמנו יום אחד תוהים – איך חסמו בפנינו את כל העולם.
המלאכה כיום נגמרה כמו שהמלאכה נגמרה אחרי השגת זכות הצבעה לנשים; כלומר, הדרך עוד ארוכה. המלאכה תיגמר כשילדות וילדים לא יוסללו לנתיבי חיים מסוימים לפי איברי המין שעמם נולדו; כשלא יהיו פערי שכר; כשנשים (וגברים) לא ייפלו קורבן לעבירות מין ומגדר; ועוד שורה של בעיות בוערות, שלמרבה הצער עוד רחוקות מפתרון.
כדאי להבין ולהפנים ולהפיץ: המהפכה הפמיניסטית רק בתחילת הדרך. ולמרות תגובות-הנגד החזקות מאוד שהיא מתמודדת עמן – בעיקר מפני שיש גברים רבים שאינם מבינים שהיא בעצם תיטיב גם אתם – מותר לקוות שהיא תצליח, לטובת כולנו.
אבל אני רוצה את האדיבות הזו כאדם. אני לא מבינה למה היותי אישה מצדיקה התחשבות ואדיבות יותר מכל אדם אחר, נניח ממין זכר, בנושא של פתיחת דלתות. גם אני מחזיקה דלתות לאנשים אחרים במידת הצורך. רוצים לכבד אותי כאישה? בבקשה. תנו לי שכר שווה לזה של גברים. נפצו את תקרת הזכוכית והעיפו אותה לכל הרוחות. פעלו למען החמרת הענישה לאנסים, תוקפים ומטרידים מינית. תנו לי ללכת, לשבת, לשיר, ללבוש כל מה שאני רוצה בלי טענות ומענות על זה שאני "גורמת למישהו להתנהג בצורה אגרסיבית" כלפי בעצם קיומי. אל תפתחו לי דלת כי אני "ליידי". לא זכור לי שקיבלתי תואר אצולה*. פתחו אותה כי אתם אנשים אדיבים ומנומסים שפותחים דלת לאנשים אחרים.
ההתייחסות לסיפורי הבחירה שעשו נשים שונות בשם משפחה לאחר הנישואין מאפשרת לדון ביחסי כוח בין השיח הפמיניסטי, היוצא מתוך בקשה לחזק את כוחה של האישה במערך החברתי, לבין שיח העוסק בפמיליזם ויוצא מתוך הנחה שבבסיסה של האנושית שוכנת המשפחה הגרעינית. התמונה שעולה מהנתונים היא של זהות אמביוולנטית, שלא ניתן לחמוק ממנה בכל אחד משלוש הפרקטיקות העומדות בפני נשים.
על הסרט "דומא" של עביר זייבאק חדאד על פגיעות מיניות בחברה הערבית:
מענין איך היתה נראית הדרכת זוגות אחרת. אולי פתאום יהיה מקום להגיד- נשים מפסידות מעצם הזוגיות והילדים, אלא אם הזוג בונה את הדברים קצת אחרת. אולי במקום שהדת תרגיש כל כך חופשיה להכנס לחדר האינטימי שלי ניתן מקום לעוד ערכים להכנס. הרי כל כניסה למרחב הפרטי היא פוליטית. אז אולי נשנה את הפוליטיקה? אולי נכניס למרחב הזוגי את הערכים הפמינסטים, השוויוניים, הזוגיים, המאפשרים? אולי נכניס קצת שיח על הקשיים של אמהות בשוק העבודה? ועל אחריות בן הזוג במטלות השונות?
גבר חובש כובעים רבים במהלך היומיום שלו. האבא, הבוס, המאהב ומי יודע מה עוד. הרבה פעמים בחיים גבר מוצא את עצמו מגלם תפקידים שהם לא הוא. שהוא מרגיש שגדולים עליו. שלא קשורים אליו, או כאלו שהוא עדיין לא מוכן לגלם. ואז יכול לקרות אחד משני דברים. או שהזמן עובר והוא מתרגל למעמדו החדש, מאמץ את ההתנהגויות ההכרחיות כדי להתקיים בו ומתאים עצמו אליו, או… שהוא מורד בו.
ובכן, אין מה להגיד, מזמן לא התנהל דיון ציבורי על לידות והפלות, ומזמן לא הגדרנו מחדש את הרגע בו ההריון מופקע מהאם הנושאת את התינוק בגופה, ועובר לרשות המדינה ונבחריה מעודדי הילודה.
הפוסט מוקדש גם לכל אותם צעירים, שקיבלו בית בירושה מהסבתא, שהוריהם מימנו להם את התואר הראשון ואת הדירה בה הם חיו עד גיל שלושים, ובכל זאת שואלים אותי למה לאם חד-הורית, שהוריה גדלו בשיכון, שמלבד הדירה המתפרקת שאמא שלה קיבלה מהמדינה אין לה כלום, מגיע בית מהמדינה ולהם לא.
מכאן באה ההחלטה לייצר גלולה שתשמור על "המצב הטבעי" ותאפשר דימום פעם בחודש, למרות שדימום זה הוא מלאכותי ואין לו כל קשר עם וסת אמיתית. עברו כמה עשרות שנים, והיום גם נשים מעיזות לשאול : בשביל מה לקבל "מחזור שאינו מחזור"?
שירת הבקשות, פיוטים ותפילות הם הצלילים האהובים ביותר על אורית עטר – זמרת ופייטנית. הצעירה שהתאהבה מחדש בצליל המסורתי של בית אבא, מפגישה את שפת החול עם שפת הקודש.
התערוכות "עובדת זרה" של יוסי אשר, ו"הגר" של חאדר ושאח, עוסקות בשתי קבוצות נשים הנעדרות מן הדיון הציבורי והאמנותי. עצם ההצבעה על השוליים היא שהופכת אותן למעניינות
ארגון להב"ה רואה עצמו כבא כוחו של כלל ישראל, אותו אורגנום מטאפיזי שמקופלים בו כל דורות העם היהודי בכל מקום וזמן מאברהם אבינו ועד ביאת המשיח. הם נלחמים בנישואין בין יהודיות לערבים לא למען היהודיות, אלא, מבחינתם, למען היהודים.
העניין הזה לא ייחודי לאנשי להב"ה, אלא אוניברסלי בהחלט: המאבק על טוהר גזעי מתחולל תמיד על גופה של האישה. הסכנה היא תמיד בחדירת דם "טמא" לעורקים ה"טהורים" (כן, אלו תמיד המונחים בהם משתמשים); הסכנה היא תמיד "ערבוב" או "התבוללות"; הפתרון הוא תמיד הפרדה על פי חוק.
הביסקסואלים הם קבוצת המיעוט השנואה ביותר על הטרוסקסואלים, למעט מזריקי סמים. הנשים הביסקסואליות חשופות לאלימות מינית באפן מיוחד: אם את ביסקסואלית, גברים מניחים מראש שאת מעוניינת בהם ובטח גם תסכימי לשלישייה
ענת ניר טוענת שלסביות לא מקבלות מספיק כסף מהארגונים, ענת סלומון חוותה יחס עוין ומפלה מצד הומואים, יואב גולדרינג חושב שהדרך עוד ארוכה, ויניב ויצמן דווקא מזהה מהפכה של ממש ביחס לנשים.
כשאתה מנסה להבין את זה, אתה מנסה לשים את עצמך בנעליים שלהן. לדמיין ששורקים לך ברחוב, שצועקים לך "היי כוסון". אבל אתה לא מצליח להבין מה הבעיה, כי אתה מדמיין חילופי תפקידים סימטריים. ובשביל להבין מישהו אחר, לא מספיק לדמיין חילופי תפקידים, צריך לקחת בחשבון גם יחסי כוח.
כשראשי מערכת הביטחון וראשי המדינה מקבלים החלטה לשתק את דרום הארץ, מי אמור להישאר בבית עם יותר ממאתיים אלף תלמידים? מי ישלם לאימהות הרבות שנאלצות להישאר בבית את יום החופש הכפוי הזה?
אישה ששונאת את עצמה היא מכרה זהב. היא תצבע את השיער, תוריד שיערות, תקנה יוגורט מרזה, מחטב, נעלי עקב, וכמובן תירשם לחברת דיאטות. וכולם יהיו מאושרים, עשירים ושבעים.
חובבי הישראליות מציינים לטובה את יופיין, כוחן ונאמנותן, אך זכרו שהן נחשבות לזן מסוכן ולפיכך תהיו חייבים להלביש עליהן זמם ברחוב ובאוטובוסים. הן מתאימות לשמש כנשות שמירה בחצר.
מדור הנשים של מאקו הוא חלק מסצינה פורחת של מדורי/אתרי/מגזיני נשים שמשתמשים בז'רגון של אחווה נשית וכוח נשי כדי לתאר את עצמם, אבל בפועל מטרתם היחידה — לסמן פלח שוק של נשים יחסית אמידות ולמכור אותו לתאגידי הקוסמטיקה.
לפני כ-11 שנים מצא עופר (שם בדוי) את בנו תלוי בחדרו, לצד מכתב בו הוא מבהיר: "אני הומו, ואני לא יכול לחיות בעולם שבו אני צריך לפחד לצאת מהארון". מאז הוא לא מפסיק להרגיש אשמה. "אני רוצה שכמה שיותר הורים יקראו את הכתבה הזאת. אני רוצה שהם יבינו מה יכול לקרות אם הם לא יקבלו את הילדים שלהם"
מיתוס היופי מופץ באמצעות דימויים נשיים אידאליים ולא-אנושיים, המעבירים לאשה מסר ברור בדבר הקשר בין הערך שלה לבין גופה. הוא מתבסס על משאבי זמן ואנרגיה בלתי-נדלים וגורם לנשים לבזבז זמן יקר וכסף רב על 'טיפוח'. כדי לסבר את האוזן, ראוי לדעת כי תעשיית הדיאטות מגלגלת 33 מיליארד דולר בשנה ותעשיית הקוסמטיקה מגלגלת 20 מיליארד דולר. זמן יקר, שיכול היה להיות מושקע בהתקדמות ובהתפתחות, והוא מושקע לריק במרדף הנדון לכישלון, בניסיון להידחק למידות הלא-אנושיות של הדימוי הנשי הכוזב.
אנחנו לא רוצות פרחים או איפור ביום האישה הבינלאומי, אנחנו רוצות שכר שווה, תיקון של חקיקה מפלה, ולהגיע למוקדי הכוח בזכות עצמנו ובזכות עבודה מאוזנת לא רק לנשים
לפני שמדברים על אנורקסיה ובולימיה ועל הפוטושופ, צריך לשים לב לסיפור הנוסף שיש כאן – נשים שעוצרות לרגע את התהליך האוטומטי שבו הן מקריבות את עצמן באופן לא פרופורציונלי כדי להיות יפות בעיני כולם.
התוקף היה, ועודנו, בחור העונה על כל הקריטריונים הנכונים: פוסט-קולוניאליסט, פוסט-ציוני, אנטי-קפיטליסט, וכיוצא באלו הגדרות. בעיקר, הוא מגדיר את עצמו פמיניסט. עד שהוא תקף אותי, היינו ידידים. הכרתי אותו דרך פעילויותיי בארגוני השמאל הרדיקלי.
אחרי התקיפה, לקח לי שלושה ימים ארוכים להבין היטב מה קרה לי, ולתת לזה שם. לא הצלחתי לעשות סדר בראש, כי לא יכולתי להבין איך מישהו שדיבר איתי בשפה של אנטי-דיכוי יכול לפרוץ כך את חומות הסכמתי
איבדתי סבלנות לאחר מספר פסוקים. מעולם לא הצלחתי להתרכז במגילה, לא בבית הכנסת, לא ביום כיפור, ולא בהרצאות סמינרים מרטיטות לב. שנים רבות חייתי בתחושה שקיים בי דפקט כלשהו, או תסמונת אי-קשב קלה, או לכל הפחות חוסר כבוד ליהדות, מכיוון שבמקום לעקוב אחרי אבי גלשתי בדמיוני אל ארמון המלך, אל המשתה הערוך כידו הרחבה, לאורך אכסדראות ומסדרונות שיש, נתקלת בסריסים זריזים בטורבני-צבעונין ומכנסי משי רחבים, ונתקעתי בפרק א' במגילה: "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים", כמובן.
והמראיינת שלידו שאלה אותי "אם אין לך ילדים אז איזה תוכן יש לחיים שלך", שאלה שלמרות גילי המתקדם, אני מודה שהדהימה אותי. בקרב הוריי, אחיי והחברות שלי העובדה שאני לא אימא לא זיכתה אותי מעולם בתשומת לב מיוחדת. איש לא ניסה לשכנע אותי לבחור אחרת ואף אחד לא ניסה ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. את הביקורות המחמירות ביותר קיבלתי תמיד בחוץ, ודווקא מנשים. נשים שקראו מאמרים שלי ומצאו אותם מאיימים, נשים שחשו צורך למשטר אותי, כמו שאנחנו לעתים כל כך קרובות ממשטרות נשים אחרות באמצעות ביקורת או זלזול במראה שלהן, בדעות שהן מביעות – בלי לחשוב שככה בדיוק אנחנו מתחזקות את התבניות שמגבילות את חופש הבחירה שלנו כבני אדם.
אז למה אני רוצה להקדיש פוסט שלם לואגינות? קודם כל, כי לא עושות את זה מספיק. מלבד מונולוגים מהואגינה, אין באמת שיח אותנטי על ואגינות. המפגש היחידי שיש לנו עם הואגינות שלנו עובר דרך תחבושות היגייניות, שטיפה אינטימית, כנפיים, מוליכים, ויברטורים, בולבולים, גינקולוג/ית. כל מיני דברים שמרחיקים אותנו מהואגינה שלנו. ושנית, כי יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעות על האיבר המופלא ביותר שיש לנו בגוף. שלצערי, הרבה פעמים מלווה ברגשות אשם, בושה, גועל, חרדה ולכלוך.
הדמויות הנשיות המשתקפות מיצירות אלו הן אחת מהשתיים: מכוערת ורעה או יפה וטובה. דיכוטומיה נוספת מציגה נשים כאחת משתיים: כקדושות (לרוב בתפקיד האימהי) או כזונות (מפתות, מיניות מדי, רעות). תעשיות הסרטים למיניהן, הפיקו מסטריאוטיפים אלה אינספור שוברי קופות אהודים.
אבל כמו שאמרה חברה פמיניסטית מעל גבי הפייסבוק בפליאה- יום האשה הוא לא חג. זהו יום לציון הפגנת פועלות הטקסטיל בניו יורק שפעלו לתנאי עבודה שוויונים ב1907 ונאסרו נשים רבות- רק כי רצו שכר שווה. יום האשה הוא יום של אמירה- כמו שוושתי אמרה לא. כמו שאסתר הגנה על אהוביה. כמו שזרש אמרה את דעתה. זהו יום של הסתכלות אחורה על ההסטוריה שלנו- על ההסטוריה האישית שלי.
והנה, אסי עזר, דווקא מי שמתיימר לייצג את ה"קהילה הגאה" (מי שקהילה מדומיינת זו לא תהיה), דווקא מי שמתיימר להפוך את העולם (או לפחות את ישראל) לעולם בו הקהילה הגאה יכולה לדלג בו בקלילות על רקע שקיעה וורודה בלי הדאגה של פשעי שנאה, משתתף בפרסומת שחותרת תחת כל אלה.
שחרור האשה האמיתי יחל דווקא בפירוק מנגנוני הלחץ הנורמטיביים שמופעלים על נשים, בשקט יעיל ובהסכמה יום-יומית, הרחק מעין המצלמות: הלחץ המופעל על נשים ללדת, וכמה שיותר ילדים; הלחץ להיניק, תוך כדי פיזור איומים דמוניים על נזקים נוראיים שמהם יסבלו צאצאי נשים אגואיסטיות, שבחוצפתן מעדיפות לפתח קריירה על חשבון תפקודיהן האמהיים הקדושים; המחסומים והקשיים האינסופיים שבהם נתקלת אשה שרוצה להתקדם במקום עבודתה; ומעל לכל, הרשות והחירות הניתנת למשטר להגביל, למדוד ולקטלג נשים ולקבוע מה "בסדר" בשבילן (מעל 18.5 ב-BMI – אבל לא להגזים, כן?) ומה לא. כל אלו נוכחים בחיי נשים בצורה קשה ומשמעותית יותר מהיקף החזה של דוגמנית זו או אחרת.
אפילו אם הליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. אנחנו נהיה משפחה, גם אם נצטרך לעבור לקנדה או להודו
בלו נטלי, מעריב? בלו נטלי? באמת? משחק מילים חמודי מתחכמי שמקשר בין השם של המרואיינת לסדרה על עבדות מין בישראל, לצד תמונה גדולה של ציצים — זו נראית לכם דרך לגיטימית למסגר סיפור על אשה שעברה אונס והטרדות בגיל 15 ומתמודדת עם זה כבר שני עשורים?
"משפחה היא גוף חזק ועצמאי"! במיוחד חזקה ועצמאית היא "האם האוהבת והמקריבה", שאין לה קיום מעבר לטיפול בבעלה ובילדיה. עצמאות היא הקרבה. חוזק הוא כניעה. מלחמה היא שלום. דוב הוא ארנב. פחזנית היא ביסלי גריל. איך זה שאנטי-קומוניסט מצליח להיות כל כך טוב בדוחושב?
הפמיניזם על פי גלובס הוא מאוד פשוט ומאוד מופשט. פשוט, כי יש בו סוגיה אחת בלבד: קריירה או ילדים (הרי על מה עוד אפשר לדבר חוץ מקריירה והמכשולים בדרכה?). מופשט, כי שאלת הקריירה-ילדים היא לגמרי עקרונית ופילוסופית ונקיה משיקולים פרקטיים כשמדברים רק על ואל אנשים ברמה מסוימת של נוחות כלכלית.
יש לי יום יום האשה. מכיוון שזה היום, הנה פינת אות מיספיגי מורחבת. לא משהו חריג במיוחד במציאות. רק תאריך שמצדיק הרחבה. הזוכה של היום, קדימון לזוכה של שבוע הבא (שהרי אולי יידחק על ידי מועמד חדש), וזוכה מיוחד.
מספר האקדמאיות במגזר הערבי עולה בהתמדה, אך כ-40% מהן אינן עובדות או מחפשות עבודה בתחום לימודיהן ■ במגזר היהודי, לעומת זאת, מדובר ב-20% בלבד ■ "האם למדנו באוניברסיטה לחינם? אנחנו ראויות ליותר" ■ נשים במגזר הערבי – כתבה שנייה בסדרה
אותם יחסי הכוח שהיו נהוגים עוד ביוון העתיקה: אותה חלוקה לנחדר/ת וחודר המסמלת את החלוקה לנקבי ולזכרי, לחלש ולבעל כוח. פוקו ניסח זאת היטב: "מדובר בעיקרון הרואה שקילות בין קשר מיני לבין יחסים חברתיים. יש להבין זאת כך: הקשר המיני, הנתפס תמיד על פי הדגם של אקט החדירה ועל בסיס קוטביות המנגידה בין אקטיביות לפסיביות, נחשב כמקביל לקשר בין נעלה ונחות, שולט לנשלט, מכפיף וכפוף, גובר ומובס"
צטקין, קולונטאי, המהפכנית הפולנית-גרמנית רוזה לוקסמבורג היו ל"גיבורות מעמד העובדים" בזמנן. אך גם אצלנו, בישראל, וכעבור כמאה שנה ישנן "גיבורות מעמד העובדים" לא מעטות. נשים אמיצות, וייתכן שפחות ידועות מהפעילות החברתיות שהציתו את אש המרד בקיץ האחרון, כגון סתיו שפיר ודפני ליף.
העשור האחרון, היה עשור של מאבקים מעמדיים ובראשם נשים.
מחקר ישראלי חדש, ראשון מסוגו בעולם, מגלה כאן לראשונה: כל ילד מוריד 5% מהשכר של אמו, אבל מעלה את השכר של אביו ב־2.7%. למרות הלידות, ההיעדרות של נשים משוק העבודה לא גדולה יותר משל גברים, ובכל זאת הן מרוויחות פחות. מה שלא סיפרו לנו עד היום על אפליה, לרגל יום האשה הבינלאומי 2012.
* הערה לא בשוליים לגבי העיתון "כלכליסט": נכון לעכשיו במדור הדעות של האתר הופיעו 27 מאמרים רצופים שנכתבו ע"י גברים. מאז ה-1.3 – 10 ימים.
אם התשובה לשאלה הזו היא כן- תומכות בסלאטווק, השאלה הנשאלת היא מה המבדיל את בנות ישראל המתחפשות חשוף אשר להן אתן משייכות תודעה כוזבת, וביניכן, שלכן תודעה אמיתית?
יכול להיות שזה פחד? פחד כי הוא שאנס ואני באים מאותה קבוצת אוכלוסייה. פחד כי ההוא שאנס את האישה הזו עם השלט אמר לה איזה שקר שגם אני פעם אמרתי למישהי שנורא רציתי לשכב איתה ועשיתי את זה בחלקלקות וחוסר יושר? פחד כי גם אני יודע בתת מודע שלי שאם לא היו לי "מחסומים חוקיים" הייתי עושה את זה? פחד כי זה חי באיזשהו מקום בפנטזיה מודחקת כזו או אחרת?
הומוסקסואלים חובשי כיפה מוכנים לעבור הרבה כדי "להיגמל" מהנטיות המיניות שלהם – גם אם זה אומר לעבור טיפול פסיכולוגי יקר, להיחשף מול קבוצה, לרוץ בין לפידי אש ולהתנזר ממין. אלא שמי שעברו את "טיפולי ההמרה" שמציעים גופים דתיים, מספרים שבסוף נשארים בעיקר עם דיכאון עמוק ותחושת אשמה נוראית על השינוי שלא קרה.
שתי אחיותיי, נשיות ויפות להלל, לא ידעו כל כך איך לאכול את ההתעניינות שלי בכדורגל. הן פחדו שמתחת לאפן הסולד מתפתחת איזו מוטציה מגדרית, שלא לומר גודזילה. מה זה אומר עליהן, אם אני, בשר מבשרן, מתעניינת בדבר כה גברי וטמא כמו כדורגל? איזה מין פריק שואו אני – ילדה שבמקום לאסוף בנדנות של אדם, עוקבת אחר ספירת הצהובים של איתן אהרוני?
הציור השבועי לנוסעי הרכבת (תמר רותם, הארץ) "השבוע הוגשו תלונות של קוראים ושל ועד הרכבת למועצת העיתונות, על כך שהציור מסית נגד אדרעי. קצפם של המתלוננים יצא על ג'קי, על כך שגייס את הציור התמים והילדי לקריקטורה פוליטית".
מוזר ומאכזב. דווקא תמר רותם בכתבה שבוחרת להתעלם מההיבט המגדרי והעדתי בתלונות כנגד המאייר ולאו דווקא בעצם הפוליטיות שלו.
יום האישה הבינלאומי. הדברה, עבודה במוסך או חשמלאות נחשבים למקצועות על טהרת הגבריות. מנחם הורוביץ יצא לגלות מיהן הנשים, שהחליטו לבחור דווקא במקצועות כאלה
As violence against women in Afghanistan spikes to its highest levels since the fall of the Taliban government, the US has become an investor in the country's informal—tribal—justice system. In this 'Special Report,' GlobalPost tells the painful stories of women who have been subjected to the tribal courts' brand of 'justice': unfairly imprisoned, traded like property and often abused every step of the way.
היפוך מגמה, רגע מיוחד בהיסטוריה, סדקים בדומיננטיות הגברית – כך מכנים החוקרים את המציאות החדשה בארה"ב. הנשים היום הן רוב בשוק התעסוקה, רוב בכוח הניהולי ורוב בקרב בוגרי הקולג'. וכן, הן גם משקיעות הרבה יותר טובות
נשותיה לובשות כיסוי גוף מלא מגיל 3; העומד בראשה הואשם בהנהגת נישואי קטינים וישב בכלא בארה"ב; לפני כחודש, בפעם הראשונה מאז הוקמה, הסכימה קהילת "לב טהור" הבדלנית לאפשר לעיתונאי ישראלי לבקר אצלה. אבל חמישה ימים בקוויבק חשפו רק את קצה הקרחון
שמונה שקלים וחצי לשעה. זה שכרה של עובדת במשרה מלאה במשרד של מהנדס בוואדי ערה. כמוה יש עוד אלפי נשים במגזר הערבי שמנוצלות על-ידי מעסיקיהן: אחת מכל 4 נשים מרוויחה פחות ממינימום. "עברתי לעבוד בניקוי בתים כי זה משתלם יותר"
אישור חוק העלאת גיל הנישואים הוא צעד חשוב במיגור נישואי קטינות, שנפוצים במיוחד במגזר הערבי, שם הם גוזרים את דינן של הנערות לחיים אומללים. אבל אם המדינה לא תשקיע באכיפה, התיקון לחוק לא יהיה שווה את הנייר שהוא כתוב עליו
המרחב הציבורי הוא של כולנו וכנגד זיהום המחשבה לא מספיק רק להתריע, לגנות או להחרים. השלב הבא הוא להפיץ את הרשת בדימויים וטקסטים המחזקים נשים, כגון "פמיניזם עכשיו", "את יפה בדיוק כמו שאת", ועוד. חברות מסחריות מוכנות לשלם מילונים לפרסומות מאחר והנתונים בשטח מלמדים שפרסומות משפיעות — אלא שהן לא משפיעות עלינו רק לקנות מוצר זה או אחר, אלא משפיעות על תפיסת העולם שלנו. פרסומות הן סוכני סוציאליזציה. הן מעמידות בפנינו, עולם שלם של ערכים — בדרך כלל ערכים קולקלים שעלולים להפוך לתפיסת מציאות פוגענית למחזיקים בה ולסביבתם.
והנה בא גל: עוד שני בלוגים פמיניסטיים חדשים ומצוינים:
שווה לחשוב רגע גם על המשמעות הנגזרת מהמושג היא-סטוריה: מה תפקידה של המילה הזאת, ומה היא משיגה בפועל? כאמור, המילה הומצאה כביקורת על הגישה הפטריאכלית בה נכתבה ההיסטוריה עד כה, מטרה חשובה ללא ספק. אני תוהה האם השימוש שנעשה כיום במושג "היא-סטוריה" לא חוטא קצת למטרתו, בכך שהוא מתייחס להיסטוריה נשית ולכן אמורה לעניין רק נשים. האם נכון לייצר שני קווים היסטוריים מקבילים: his-story ו-her-story, או שנכון יותר לפעול למען הכללתן של נשים משפיעות בתכנית הלימודים הכללית, כאמצעי להכללתן כשוות בחברה?
בשיטת ה"או-או" הזאת, הבחירה באחת אוטומטית מבטלת את השניה. רק לאחת מגיעה זכות קיום בסוף. רק אחת תהפוך למודל. הקמפיין משאיר אותנו בעולם שבו יש יופי אחד אבסולוטי שכל הנשים צריכות לשאוף אליו ולהתאמץ להשיגו. בנוסף, הוא מבהיר היטב שהיופי הזה מוכתב על ידי גברים ולמענם. ובשורה התחתונה – זה בכלל לא משנה מהו אותו מודל, העיקר שזכינו לצפות בעוד אישה ערומה.
אז מגיע פורים, ולמשך יומיים-שלושה האיום החברתי מוסר ויש לנו חופש – ופתאום המיניות הנשית מרימה את ראשה. אולי, בעצם, הנהירה אחר תחפושות זנותיות אינה עוד כניעה לציוויים פטריארכליים דכאניים… אולי תחפושת הזונה היא זו שמבטאת את החופש האמיתי שלנו. אולי אנחנו צריכות ללמוד מכך על מיניותה של "האשה המשוחררת" בשאר ימות השנה. יודעות מה, אולי תחפושת הזונה היא בכלל התרסה.
הדיסוננס בין החשוף והמכובד הוא פשוט גלגול של פרדוקס הקדושה זונה, והינו עבש, ישן ופטריארכלי. אין כאן דיסוננס אמיתי, רק מבנה חברתי שלא מכיר בנשים כיצורים מרובדים שיכולים להיות גם סקסים וגם עוצמתיים ואוטונומיים.
וזו אולי, האבחנה שיש לעשות, נדושה ככל שתהיה- תחפושת זנותית שנוחה ללובשת, שגורמת לה להרגיש משוחררת, יפה, ונחשקת מבלי להשפיל אותה בקור וכאב היא תחפושת טובה, אפילו אם היא מייצור המוני ואפילו אם היא מתאימה לפנטזיה גברית.
כשישב לו מעצב המודעות וניסה לחשוב על הכניעה האולטימטיבית, הדבר המבזה ביותר שניתן לעשות למישהו, הוא חשב על וזלין. הממשלה היא אישה (או גבר) שמזדיינת בתחת, וזה הדבר הכי חלש ועלוב בעולם- ולא חלילה, כיף, חלק מהמיניות הנשית או הקווירית. מבחינת סולידריות ואחרים, יחסי מין הם סוג של יחסי כוח, סוג של אלימות. זין הוא כלי נשק, אמצעי להכנעת היריב- ולא חלילה משהו שנועד לגרום עונג. זין מניע אנשים, זין מניע נשים. זין כופה עמדות ומשנה דעות, הוא נכנס לגוף ומשתלט עליו, מזהם אותו.
האיש הזר ניקר במושב שלו, לא מודע בכלל לתפקיד הראשי שהוא משחק בסרט האימה שבראש שלי.
תחנה האחרונה יצאנו, האיש הזר, הנהג, ואני, החוצה לגן האם. כבר לא נשמתי.
והכי מופרע? הכי מופרע זה שהייתי אסירת תודה לו, לגבר הזר הזה, על זה שהוא לא תקף אותי מינית.
סטריאוטיפים כנגד גברים מזיקים לגברים ונשים כאחד, ומאפשרת להמשיך לחיות בחברה לא שוויונית ולא הוגנת, בה יש גברים שזוכים להקלות וזכרים אחראיים, אבל רק סוג אחד של נשים* שתמיד חייב לקחת אחריות על מעשיו, ובמקרים מסויימים גם על מעשי הסביבה.
הטרדות הרחוב שבאמת מוציאות אותי מאיזון אינן אלו בהן הופכים אותי לאובייקט מיני- נוגעים בי, צועקים לי, שורקים לי. הטרדות הרחוב שמוציאות אותי מאיזון הן אלו בהן הופכים אותי לאובייקט, נקודה. נגד ההחפצה היומיומית אין שריון מוכן, אין נאומי תוכחה, רק תחושה חמוצה ומעורפלת לפיה המרחב בו את עומדת אינו באמת שלך, ואת אורחת תמידית במרחב של מישהו אחר.
פמיניזם לימד אותי על אחוות נשים. הדימוי הנשי של נשים קנאיות וסכסכניות מעולם לא היה קרוב אלי, אבל כמות ההכלה, ההקשבה, העזרה והאהבה שנתקלתי בהן בקהילה הפמיניסטית מדהימה אותי כל פעם מחדש. לא שאני אומרת שכולן אוהבות ומתחבקות כל היום, אבל בשנה האחרונה בכל פעם שהייתי צריכה עזרה- אם זה בכתבה, או בחיפוש פמיניסטי כלשהו, הבקשה שלי לעולם לא נשארה באוויר. רק בשבוע האחרון זרקתי לאוויר בקשה לעזרה בכתבה, ומייד קיבלתי יותר עזרה ממה שהייתי צריכה מלכתחילה.
חמש שנים אחרי שנקברה הצעת חוק שתכליתה למנוע את מצעד הגאווה בירושלים, ח"כ אריה ביבי שלף אותה מחדש – הפעם כדי להצר את צעדיהם של קיצוניים ימנים בעיר. אלינור סידי על מהות הדמוקרטיה וחרבות פיפיות
לפי הנאמר במגילה, אסתר פועלת בכוח המוח ובתככי חצר שלא היו מביישים פוליטיקאים מנוסים. מכאן עולה כי אין להניח שהמראה החיצוני שלה השתנה, אלא שהישגיה לא היו קשורים למראה זה.
האחות הגדולה 