בעקבות שתי ידיעות מהשבוע:

בתוניסיה- איסלאמים קיצוניים התעמתו עם המשטרה בשל הקרנת פרספוליס

ובאיראן- שחקנית איראנית נשפטה לשנה בכלא בגלל תפקיד

אווו . פרספוליס. אוסף יצירות המופת האלו, הספרים (בעברית בשני כרכים) והסרט של מרג'אן סאטראפי שבו אותי בקסמן כשנחשפתי אליהן שנים לאחר שפורסמו, עד שבחרתי לכתוב אודותיהן בזמנו.

אגב גם במקרה הזה היצירות זכו לתיוג מגדרי כנראה מסיבות שיווקיות – לפחות על גב הספר עצמו בעברית נכתב כמה היא מרגשת ופחות כמה היא מבריקה ופוליטית.

אז הנה חלק קטן- כשהתחלתי לכתוב הגעתי בקלילות לא אופיינית ל-7-8 עמודים..

סאטראפי נמנעה מכתיבה ואיור בעלי אופי פולקלוריסטי על מולדתה, אך באופן מפתיע ומודע היא בחרה לתאר את אוסטריה באופן שיש בו מן הפולקלור- אוריינטליזם במהופך. בחירה זו היא מבריקה ורדיקלית: היא מניחה מראה בפניה של אירופה הלבנה בנוגע לדרך המקובלת שבה זו מציגה את "האחר",  ועוד מנקודת המבט של נערה זרה ומתבגרת.

מהלך זה משרת היטב את האוניברסאליות של המסר שלה. לא רק בפשט- בנוגע לדרך שבה הקורא מכיר את איראן, אלא סייע לה בניסוח הרדיקליות בהקשר הפמיניסטי: כך יותר קל לקורא להבחין במנגנוני הניצול הסמויים של הגברים האוסטרים האליטיסטים, ההומואים, השמאלנים והאמנותיים שפעלו (גם אם לא במודע) בשיטת השתמש וזרוק ביחס כלפיה.

כמו כן לא ניתן שלא להבחין בהבדלים בין האמא והסבתא שלה הכל כך חכמות, עצמאיות וחזקות לבין המבוגרות האוסטריות שערכי הפמיניזם מהן והלאה. ולעומת זאת – חשוב לעמוד על ההיפוך- על החופש בקרב חברותיה-בנות גילה האוסטריות ביחס לחברות שבבית, באיראן. יש בכך משום הענקת כבוד לרוח החופשית של נשות משפחתה, אך גם מבט נוקב כלפי עתיד ארצה.

שני מרכיבים אלו כשהם אינם נפרדים- האוניברסאליות של הדיכוי הגברי ותודעת החופש של בנות גילה באוסטריה בנו את השקפת העולם החדה של סאטראפי שאינה מוכנה לוותר על חופש  ליברלי "מיושן" רק בגלל שגם באירופה לא התגשמה האוטופיה הרדיקלית.