לא יוצאות בחוץ

הדרת נשים על ידי הטרדה מינית (אורית קמיר, כבוד אדם וחוה)

נפל דבר בישראל: האלימות החרדית להדרת נשים מקידמת האוטובוסים הגיעה עד כדי כך שמדינת ישראל גילתה את החוק למניעת הטרדה מינית שהיא עצמה חוקקה! סוף כל סוף, שלוש עשרה שנה אחרי חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית, התביעה, התקשורת והציבור בישראל מגלים שכאשר אדם מכנה אישה "זונה" משום שהיא אישה – הוא מבצע הטרדה מינית על פי חוק! על כך נאמר – טוב מאוחר מלעולם לא…

לבטחונכן (משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו)

היפה בכל העניין הוא שהעצות למיגור התופעה הן תמיד שאולי כדאי שהנשים הללו ידעו לשמור על עצמן. אולי כדאי שלא יתעקשו להדחף לכל חור בספירה הציבורית. אולי שישבו בשקט בבית, איפה שבטוח. שיפסיקו לקחת על עצמן סיכונים מיותרים. שלא יתבלטו. שלא יהיו מיניות, הזונות הקטנות. חלילה שלא נאלץ להפנות אצבע מאשימה לאנסים, בני טובים שכמותם, בחורי חמד. הם רק השתעשעו, הילדים החמודים. מה, נהרוס להם את העתיד? תראו! הם חילים! בשריון! מלח הארץ.

ד"ר נויה רימלט בלונדון וקירשנבאום-על ההתפתחות ההיסטורית של קווי המהדרין (החל מדקה 12:20) מיד בהמשך – ראיונות עם השרה לימור לבנת על נושא ההספדים בבתי העלמין, ועם ח"כ דניאל בן סימון ודני דנון בדיון על הדיון בועדת העלייה והקליטה על "חטיפת נערות ע"י בני מיעוטים".

על האובייקטיפיקציה של ילדים (איילת עוז, ללא אליבי)

ברור לי שהשיח שמעמיד את ההורים במרכז, ובמיוחד את האמהות, מהווה חלק משיח פמיניסטי שהתקומם כנגד השיח המסורתי שהגדיר נשים רק במסגרת תפקידיהן כאמהות ורעיות. מרגע שלאישה כאדם יש חיים נפרדים מהמחויבויות המשפחתיות שלה, נפתח הפתח לדבר על הפגיעה באישיות שנובעת מהצרכים המשפחתיים. אבל נדמה לי, שהלכנו צעד אחד רחוק מדי בהעמדת ההורים בלבד במרכז התמונה, והשטחת הילדים מבני-אדם קטנים לכדי רשימת מטלות בלתי-נגמרת.

שיהיה לנו לבריאות (ואן דר גראף אחותך)

אל תתנו לממשלה להשתמש במאבק נגד הדרת נשים כדי לכשכש לנו בכלב, לשכנע אותנו שאכפת לה ולגרום לנו לשכוח שיש עוד חזיתות רבות שממתינות להסתערות. הם לא יעשו את זה בשבילנו. טוב להם שאנחנו חולים, מסכנים ומפוחדים.

על זונות וחוק הפללת הלקוח (בבלוג שחור- סגול)

ערוותם אומנותם (טל שמואלי, ביצים)

המהירות בה אי-הסכמה הופכת לריב מזעזעת אותי בכל פעם מחדש. נדמה כי מדינה שמורכבת מעבודת טלאים מרושלת של עמים, דתות ואידיאולוגיות אמורה הייתה לפתח את היכולת ללבן סוגיות בצורה יותר פרודוקטיבית. לעיתים, כפי שקרה הפעם, ככל שהדיון מעמיק כך מעמיקה נטייתם של הצדדים להתבצר בעמדתם. אדם שדעותיו מאוימות יינטה לחפש תכנים שמוכיחים שהוא הצודק, בשעה שהוא מפתח שנאה כלפי מי שחושב אחרת ממנו.

גברים שמעולם לא היו קורבנות לאפליה ומעולם לא חוו הטרדה מינית לא יוכלו להזדהות עם תחושותיהן של הנשים שזו להן מציאות יומיומית, אבל הם כן יכולים להחליט לשים לכך סוף.

אפשר לדבר עם בעלך?(שהר לוינשטיין, סלונה)

ההפתעה הגדולה היא שלא מדובר רק בגברים. לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר נשים – רובן ממוקמות גבוה מאוד בתעשייה ואף אחת מהן לא מסתובבת עם צינור קטום על הראש – שרומזות לי בעדינות משתנה שאל לי להטריח את ראשי היפה בעניינים הרי גורל כמו כסף או לוחות זמנים.