לאיזו יושנה נחזיר עטרה? (אורנה דונת, יוצאת לתרבות רעה)

אלו ימים בהם אפשר לשים את האפשרות הזו על השולחן מבלי לרדד אותה ל"איניוּת", רידוד שהופך נשים לדמויות גרוטסקיות. אני מתקשה למצוא קשר בין זה לבין ערבות הדדית שעמה מסתיים הטור, ואני מתקשה להסכים עם רעיון החזרת עטרה ליושנה, כשהחזרה במקרה זה משמעה נוסטלגיה לדיכוי.

מאמא דיאלי – על אידיאל אמהות לא אנושי ואמא אמיתית (ראומה, בלוג עם תודעה)

פעם אחת, בואו נשנה את סצינת הפתיחה של הסרט, ובמקום להתחיל אותו כשאנחנו נכנסים הביתה, בהפתעה, לריחות של בישולים, נעצור ונחשוב על מאחורי הקלעים. מה המשמעות של אישה שיודעת שאיכותה נמדדת בזה שתמיד אפשר לבוא לאכול. רמת כוננות גבוהה, מאה אחוז מהזמן. אולי יבוא נכד. אסור להיתפס לא מוכנה.

השטחת דמותן של אמהות לכדי מטעמים אהובים וההאדרה של אלו על חשבון הענקת מקום לרבדים הרבים באישיותן, חוכמתן או רצונותיהן, היא המשך השעבוד שלהן תוך פרגון מתרפק.

אחד הדברים הקשים ביותר הוא להתפרק מפריבילגיות.  ואני חושבת שגם כאן, זה אולי כל הסיפור. כמו שאנחנו יודעות לדרוש מגברים אשכנזים לפנות את הבמה כשאנחנו רוצות להנחות את הערב, גם כאן, כשזה אולי הכי מוצדק, אנחנו נדרשות להתפרק מהפריבילגיות של להיות ילדות נצחיות או ילדים נצחיים, כדי שגם אמא תוכל סוף סוף לשכב בבית מבולגן, ריק מאוכל ולבהות בסרט ערבי של שישי.

נשים, גברים, ילדים פוטנציאליים וממסד רפואי (אורנה דונת, יוצאת לתרבות רעה)

האם לרוב נשים הן אלה שהופכות ל"מרכז המידע" הביתי בכל הנוגע למניעת היריון?
האם כפועל יוצא מן הקולוניזציה הפנימית ומהיותה של מערכת הרבייה הגברית סמויה מן העין, לא אחת נלקח כמובן מאליו במערכת זוגית שאם מישהו צריך לעבור הליך כירורגי למניעת היריון – זו האישה?
האם האפשרות כי בן-הזוג הוא שיעבור הליך כירורגי מדוברת? נלקחת בחשבון?
השאלות הללו רלוונטיות גם לאימהוֹת ולאבות שאינם מעוניינים בהריונות נוספים.

גיבורות מתירות את קשר השתיקה- תערוכה במרכז ענב, ת"א.

אדישות ליברלית [ט'] (אורנה דונת, יוצאת לתרבות רעה)

היא עשויה להתחיל מאין-בית כלומר אולי היו קירות ומיטה ואנשים שנקראים חברתית "הורים" אבל כל יתר הדברים שכרוכים ברעיון של בית – נעדרו: אין ביטחון, אין דאגה, אין הגנה, אין ילדוּת. יש הזנחה, יש אלימות, יש פגיעה ויש גיהנום.

מדינה, מיטה, הסכמה (תאמר מסאלחה, העוקץ)

התנגדותה של הסנגוריה הציבורית לחוק על איסור צריכת זנות נובע מליברליזם המקדש את חירות הפרט, ומתעלם מהפגיעה בחירות האחר, משום שהוא (בעיקר היא) משתייכת לקבוצה שקופה.

זה פורים או פורנו? (חנה בית לחמי, האישי הוא הפוליטי)

גיל הממוצע שבו נכנסות בנות לזנות הוא 13-14, לא גיל שקוראי העיתון הזה בחרו בו את הקריירה שלהם. כ- 90% גדלו בסביבה מזניחה רגשית ופיזית, רובן חוו תקיפה מינית או גילוי עריות בילדותן. כאן נגמרת האגדה של "הסטודנטית שבחרה בזה כדי לממן לימודים" – אין בחירה בזנות. יש הסללה, יש פוסט טראומה ודיסוציאציה (התנתקות רגשית) שמביאה לחשיפה חוזרת לאלימות ולאלימות מינית ולהידרדרות.

ד"ש מהדרום העמוק (רועי רוטמן, Roee-geist)

כאשר המחוקק בא לקבוע נורמה, הוא לא יכול להתייחס לכל אחד ואחד מהאזרחים שיושפעו מהנורמה הזו ולבדוק האם הוא מרוצה מההשפעה הזו או לא. המחוקק צריך לראות את התופעה הכללית שבה הוא רוצה לטפל ואת ההשלכות הרחבות שלה על החברה. הזנות היא תופעה שהורגת, פשוטו כמשמעו, את הנשים העוסקות בה, וכך יש להתייחס אליה.

יהודית ודמוקרטית – נשים בישראל, דת והמאבק על הזכות לבחור ולהיבחר (שביט בן אריה, מאמרים)

בעניין זה מצוטטת תושבת פתח תקווה חנה זהבי במהלך ישיבת ועד המושבה: "בני, שאני חינכתיו וגידלתיו, זכאי לנהל את ענייני פתח-תקווה, אבל אני, אמו, שנתתי למושבתי את כל כוחי ומרצי, את מיטב שנות חיי – אני פסולה למלא את התפקיד הזה".

קשר השתיקה (בילי מוסקונה לרמן, מעריב nrg)

לא מקלטים, לא משרדי רווחה ובטח לא אוזן קשבת. הנשים הבדואיות מדוכאות עד עפר, והמדינה לא נוקפת אצבע. למה? אינטרסים כמובן

ישנן שרמוטות (החיים מבעד למשקפיים שקופים)

מצעד השרמוטות הישראלי יוצא לדרך (גל חן, onlife)

לא בכדי אין הטייה זכרית למונח "שרמוטה". שפה מבנה מציאות ומשקפת אותה, ולמרות שזה נוח לחשוב שאנחנו חיים בחברה משוחררת מבחינה מינית, השפה משקפת לנו שלא כך הדבר. השימוש בטרמינולוגיה מבזה בצעדות פמיניסטיות הוא לא טכני, אלא מכוון. אנחנו לא רוצות עולם בו סקס הוא דבר אזוטרי, או מבזה. אנחנו רוצות עולם בו סקס הוא פתוח, כן ושיוויוני. לשם כך, עלינו לראות את המציאות מתוך השפה היומיומית ומתוך ההבנייה החברתית שהיא משקפת – מציאות של "שרמוטות" אל מול "זיינים"

תושבי ת"א: היכונו ל"צעדת השרמוטות" (מעריב nrg)

לא מבקשות את זה: "צעדת השרמוטות" יוצאת לדרך (עכבר העיר)

בוויינט יחסים יוצאים נגד תופעת אכילת האוכל בקרב נשים (שק של נחשים)

כן, שרית בראל, "בואו נתהה לרגע על המשמעות העמוקה יותר" של מה שקרה כאן. חברך סער שיינפיין, סוג של סלב כלשהו, ישב עם חבר בחומוסיה, כאשר לפתע קרה דבר נורא — אשה זרה שישבה לידם אכלה מלאווח. ממש כך, בפומבי, בלי בושה. ייתכן אפילו שהיה ניתן לראות עליה שהיא נהנית מכך. זה היה מפלצתי.

בוויינט יחסים גמרו לי את המילים (שק של נחשים)

במעריב מצרים על מות החוטיני (שק של נחשים)

בינתיים בדה מרקר: תחת ונעלי עקב (שק של נחשים)

אז מה תגידו (לילך סיגן, מעריב nrg)

מצד שני, מי שיעז לקרוא למיסוד הזנות בישראל, יפסיד חלק ניכר מהפופוליזם. הרי "מה יגידו עליו?" מן הסתם, יהיה מי שיגיד שהוא מעודד את הזנות. ולכן, רוב הפוליטיקאים יעדיפו ש"יגידו עליהם" שהם מוסריים, בעוד שבמעשיהם הם יקדמו דווקא את ההפך. נו, אז אני שואלת אתכם. זה לא בולשיט להגיד ש"מה שיגידו" זה בכלל לא מעניין? לפעמים נדמה לי שזה הדבר היחיד שמעניין פה את כולם.

הפעם הראשונה , שני סיפורים קצרצרים (בבלוג של שרון אורשלימי, FEMINISTVISTABULLITIS)

בסלונה: פרויקט "סבתא שלי" ליום המשפחה

גברים אמיתיים לא קונים נשים (דבר המערכת, במחשבה שנייה)

הראב"ד נגד הידברות: אברכים משרתים עם חיילות פרוצות (כיכר השבת)

כשאמא הפכה לאישה (גיל רונן, מעריב nrg)

יוזמה בכנסת: הוועדה לביקורת המדינה תדון באשל (ynet)

תחקיר "מוסף כלכליסט": כך פועלת אימפריית הפורנו של מולי ליטבק 

כפר השעשועים- פרסמות מדירת ילדים (כל העיר)

אם לתינוק ולתאומים מפונדקאית: הכירו בי כהורה לשלישייה (הארץ)

יום המשפחה: מה השתנה בחלוקת התפקידים הביתית? (הארץ)

יוזמה: אישה במקום 1 או 2 בכל רשימה לכנסת (מעריב nrg)

הנשים הדתיות שגילו את הבעל בארון (ישי פרידמן, מוצש, ynet)