לא מופת של שוויון מגדרי (ר', העוקץ)

הותקפתי מינית בקיץ שעבר, על ידי פעיל שמאל.

התוקף היה, ועודנו, בחור העונה על כל הקריטריונים הנכונים: פוסט-קולוניאליסט, פוסט-ציוני, אנטי-קפיטליסט, וכיוצא באלו הגדרות. בעיקר, הוא מגדיר את עצמו פמיניסט. עד שהוא תקף אותי, היינו ידידים. הכרתי אותו דרך פעילויותיי בארגוני השמאל הרדיקלי.

אחרי התקיפה, לקח לי שלושה ימים ארוכים להבין היטב מה קרה לי, ולתת לזה שם. לא הצלחתי לעשות סדר בראש, כי לא יכולתי להבין איך מישהו שדיבר איתי בשפה של אנטי-דיכוי יכול לפרוץ כך את חומות הסכמתי

עיניה הבוערות של ושתי מלוות אותי (רות בנדיקט, onlife)

איבדתי סבלנות לאחר מספר פסוקים.  מעולם לא הצלחתי להתרכז במגילה, לא בבית הכנסת, לא ביום כיפור, ולא בהרצאות סמינרים מרטיטות לב.  שנים רבות חייתי בתחושה שקיים בי דפקט כלשהו, או תסמונת אי-קשב קלה, או לכל הפחות חוסר כבוד ליהדות, מכיוון שבמקום לעקוב אחרי אבי גלשתי בדמיוני אל ארמון המלך, אל המשתה הערוך כידו הרחבה, לאורך אכסדראות ומסדרונות שיש, נתקלת בסריסים זריזים בטורבני-צבעונין ומכנסי משי רחבים, ונתקעתי בפרק א' במגילה: "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים", כמובן.

קווים לדמותה של קומונת הזקנות "סוף הדרך" (דפנה לוי, המדור לאיבוד קרובים)

והמראיינת שלידו שאלה אותי "אם אין לך ילדים אז איזה תוכן יש לחיים שלך", שאלה שלמרות גילי המתקדם, אני מודה שהדהימה אותי. בקרב הוריי, אחיי והחברות שלי העובדה שאני לא אימא לא זיכתה אותי מעולם בתשומת לב מיוחדת. איש לא ניסה לשכנע אותי לבחור אחרת ואף אחד לא ניסה ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. את הביקורות המחמירות ביותר קיבלתי תמיד בחוץ, ודווקא מנשים. נשים שקראו מאמרים שלי ומצאו אותם מאיימים, נשים שחשו צורך למשטר אותי, כמו שאנחנו לעתים כל כך קרובות ממשטרות נשים אחרות באמצעות ביקורת או זלזול במראה שלהן, בדעות שהן מביעות – בלי לחשוב שככה בדיוק אנחנו מתחזקות את התבניות שמגבילות את חופש הבחירה שלנו כבני אדם.

מוקדש לואגינות של העולם (שרון אורשלימי, FEMINISTVISTABULLITIS)

אז למה אני רוצה להקדיש פוסט שלם לואגינות? קודם כל, כי לא עושות את זה מספיק. מלבד מונולוגים מהואגינה, אין באמת שיח אותנטי על ואגינות. המפגש היחידי שיש לנו עם הואגינות שלנו עובר דרך תחבושות היגייניות, שטיפה אינטימית, כנפיים, מוליכים, ויברטורים, בולבולים, גינקולוג/ית. כל מיני דברים שמרחיקים אותנו מהואגינה שלנו. ושנית, כי יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעות על האיבר המופלא ביותר שיש לנו בגוף. שלצערי, הרבה פעמים מלווה ברגשות אשם, בושה, גועל, חרדה ולכלוך.

דימוי גוף: למה מרבית הנשים אינן מרוצות מגופן? (טל טמיר, קרן פייקס, וואלה!)

הדמויות הנשיות המשתקפות מיצירות אלו הן אחת מהשתיים: מכוערת ורעה או יפה וטובה. דיכוטומיה נוספת מציגה נשים כאחת משתיים: כקדושות (לרוב בתפקיד האימהי) או כזונות (מפתות, מיניות מדי, רעות). תעשיות הסרטים למיניהן, הפיקו מסטריאוטיפים אלה אינספור שוברי קופות אהודים.

חפש את האשה בגוגל, ותעלה לוויקיפדיה (הארץ)

סטודנטים קיבלו מטלה משמחת: להחזיר לנשים את מקומן בהיסטוריה

עוד בלוג חדש: אילאיל קומיי דרור: יום האשה בפורים- שבוע של חגיגה פמיניסטית 

אבל כמו שאמרה חברה פמיניסטית מעל גבי הפייסבוק בפליאה- יום האשה הוא לא חג. זהו יום לציון הפגנת פועלות הטקסטיל בניו יורק שפעלו לתנאי עבודה שוויונים ב1907 ונאסרו נשים רבות- רק כי רצו שכר שווה. יום האשה הוא יום של אמירה- כמו שוושתי אמרה לא. כמו שאסתר הגנה על אהוביה. כמו שזרש אמרה את דעתה. זהו יום של הסתכלות אחורה על ההסטוריה שלנו- על ההסטוריה האישית שלי.

"נחיה כמו בעל ואישה" (רעות כהן, ראומה בלוג עם תודעה)

והנה, אסי עזר, דווקא מי שמתיימר לייצג את ה"קהילה הגאה" (מי שקהילה מדומיינת זו לא תהיה), דווקא מי שמתיימר להפוך את העולם (או לפחות את ישראל) לעולם בו הקהילה הגאה יכולה לדלג בו בקלילות על רקע שקיעה וורודה בלי הדאגה של פשעי שנאה, משתתף בפרסומת שחותרת תחת כל אלה.

היקף הלחץ והיקף החזה (רוית הכט, הארץ)

שחרור האשה האמיתי יחל דווקא בפירוק מנגנוני הלחץ הנורמטיביים שמופעלים על נשים, בשקט יעיל ובהסכמה יום-יומית, הרחק מעין המצלמות: הלחץ המופעל על נשים ללדת, וכמה שיותר ילדים; הלחץ להיניק, תוך כדי פיזור איומים דמוניים על נזקים נוראיים שמהם יסבלו צאצאי נשים אגואיסטיות, שבחוצפתן מעדיפות לפתח קריירה על חשבון תפקודיהן האמהיים הקדושים; המחסומים והקשיים האינסופיים שבהם נתקלת אשה שרוצה להתקדם במקום עבודתה; ומעל לכל, הרשות והחירות הניתנת למשטר להגביל, למדוד ולקטלג נשים ולקבוע מה "בסדר" בשבילן (מעל 18.5 ב-BMI – אבל לא להגזים, כן?) ומה לא. כל אלו נוכחים בחיי נשים בצורה קשה ומשמעותית יותר מהיקף החזה של דוגמנית זו או אחרת.

סרטון חובה על הקולנוע הישראלי:

פונדקאות לכולם, גם לי ולבעלי (ניר דריימן, ynet)

אפילו אם הליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. אנחנו נהיה משפחה, גם אם נצטרך לעבור לקנדה או להודו

ניצול נשים: גם לי מגיע! (נעמה כרמי, קרוא וכתוב)

ובכן, מר דריימן: יש לך בעיה. עם כל ההתקדמות החברתית והמשפטית, הטבע עדיין דורש מעורבות של אשה בהליך של הבאת ילד ביולוגי לעולם.

הומואים, אל תסחרו בגופן של נשים (אסתר הרצוג, ynet)

עוד לא תמו מאבקיהם החשובים של ההומוסקסואלים על השוויון, וכבר דבקו בהם התפישות והנורמות של ניצול נשים בחברה השוביניסטית.

בלו נטלי: נטלי עטיה מספרת לראשונה על התקיפה המינית (מעריב nrg)

בלו מעריב: נטלי עטיה נאנסה. צפו  (שק של נחשים)

בלו נטלי, מעריב? בלו נטלי? באמת? משחק מילים חמודי מתחכמי שמקשר בין השם של המרואיינת לסדרה על עבדות מין בישראל, לצד תמונה גדולה של ציצים — זו נראית לכם דרך לגיטימית למסגר סיפור על אשה שעברה אונס והטרדות בגיל 15 ומתמודדת עם זה כבר שני עשורים?

נרג' מציג: האמת המזעזעת שמאחורי יום האשה (שק של נחשים)

"משפחה היא גוף חזק ועצמאי"! במיוחד חזקה ועצמאית היא "האם האוהבת והמקריבה", שאין לה קיום מעבר לטיפול בבעלה ובילדיה. עצמאות היא הקרבה. חוזק הוא כניעה. מלחמה היא שלום. דוב הוא ארנב. פחזנית היא ביסלי גריל. איך זה שאנטי-קומוניסט מצליח להיות כל כך טוב בדוחושב?

בינתיים באקסנט: הצעה מפתה (שק של נחשים)

יום האשה בגלובס: נשים, תפסיקו להתבכיין (שק של נחשים)

הפמיניזם על פי גלובס הוא מאוד פשוט ומאוד מופשט. פשוט, כי יש בו סוגיה אחת בלבד: קריירה או ילדים (הרי על מה עוד אפשר לדבר חוץ מקריירה והמכשולים בדרכה?). מופשט, כי שאלת הקריירה-ילדים היא לגמרי עקרונית ופילוסופית ונקיה משיקולים פרקטיים כשמדברים רק על ואל אנשים ברמה מסוימת של נוחות כלכלית.

יש לי יום יום (נעמה כרמי, קרוא וכתוב)

יש לי יום יום האשה. מכיוון שזה היום, הנה פינת אות מיספיגי מורחבת. לא משהו חריג במיוחד במציאות. רק תאריך שמצדיק הרחבה. הזוכה של היום, קדימון לזוכה של שבוע הבא (שהרי אולי יידחק על ידי מועמד חדש), וזוכה מיוחד.

אות מיספיגי:

"נשים ערביות משקיעות בלימודים – ועובדות במוסך או בחנות" (The Marker)

מספר האקדמאיות במגזר הערבי עולה בהתמדה, אך כ-40% מהן אינן עובדות או מחפשות עבודה בתחום לימודיהן ■ במגזר היהודי, לעומת זאת, מדובר ב-20% בלבד ■ "האם למדנו באוניברסיטה לחינם? אנחנו ראויות ליותר" ■ נשים במגזר הערבי – כתבה שנייה בסדרה

סוף סוף היה לי דייט אחד מוצלח (רוני, הכצעקתה)

"תנשק אותה גם בשבילי" התעלמתי. התעלמנו. הצעקה חזרה "תנשק אותה גם בשבילי, כן,אחי?".

את יודעת, את בחורה יפה… את רק צריכה לסדר את האף הזה (מור, הכצעקתה)

קול באישה ביג'י יומו (מלים ארוכות)

אותם יחסי הכוח שהיו נהוגים עוד ביוון העתיקה: אותה חלוקה לנחדר/ת וחודר המסמלת את החלוקה לנקבי ולזכרי, לחלש ולבעל כוח. פוקו ניסח זאת היטב: "מדובר בעיקרון הרואה שקילות בין קשר מיני לבין יחסים חברתיים. יש להבין זאת כך: הקשר המיני, הנתפס תמיד על פי הדגם של אקט החדירה ועל בסיס קוטביות המנגידה בין אקטיביות לפסיביות, נחשב כמקביל לקשר בין נעלה ונחות, שולט לנשלט, מכפיף וכפוף, גובר ומובס"