החוק היבש לא נרטב אף פעם (Inter Spem et Metum)
השוטר שהואשם ב"שוחד מיני" [כתבתי על זה קצת כאן] על כך שהוא דרש משוהה בלתי חוקית סקס כדי שלא תגורש מהארץ הוא ליאור מסורי.
אין בחוק העונשין הישראלי עבירת "שוחד מיני". לא קיימת. למיטב ידיעתי (ובדקתי), כל אישום בעבירה הזו שהוגש לבית משפט ישראלי אי פעם, התבסס על נסיבות בהן עובד מדינה ניצל את תפקידו כדי לדרוש סקס מאישה שהייתה תלויה בהחלטתו.
האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו? (חגי, יחסי מין) גם בטרקלין
הזיקה שבין הקהילה לבין הערעור על הסדר המגדרי, שליוותה אותה מראשיתה, הן על ידי גברים שאימצו דפוסים "נשיים" הן על ידי נשים שאמצו דפוסים "גבריים", היא פרויקט חברתי חשוב. יחד עם זאת, אף שהקהילה היא המובילה של פרויקט זה, הניסיון ללמוד מכך על ה"קול האמיתי" של ההומו הוא ניסיון דכאני. הקול לעולם אינו אמיתי – הוא תוצר של פרפורמנס המשויך לעמדת סובייקט מסויימת, פרופרמנס שיכול להתבצע על ידי הומואים והטרואים כאחד.
כלות מאוקראינה וילדים מפונדקאית בהודו (צפי סער, גברת מג'ונדרת, הארץ)
איך לשמר, לטפח ולהעביר לדורות הבאים את קסמי הפטריארכיה, מתי נולד ההטרוסקסואל וגם קניות פמיניסטיות לפסח
יפת תואר שבתורה (מתוך שו"ת באתר כיפה- לפני תשע שנים)
"כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל"
לאנוס בשם צה"ל (יוסי גורביץ', החברים של ג'ורג')
הראשונה היא שמדבריו של קרים עולה שאונס שבויות הוא לא רק מותר, הוא גם הכרחי במלחמה. הצלחת הכלל במלחמה תלויה בכך.
האשה הנאנסת איננה אשה, איננה אדם, איננה אינדיווידואל, אין לה רגשות ואם היא חשה כאב זה לא חשוב – כי היא לא אשה או אדם, היא אך ורק פרט משבט אויב שאיתרע גורלו להשבות.
חכמת חיים במסורת האמת (תומר פרסיקו, מינים)
יש כאן למעשה את הרוח ההופכית לזו שממנה בא החוק המקורי. מפני שכיום ברור שאסור לאנוס, הרב חייב לגייס את האתוס הרומנטי הזה, על פיו במלחמה הכל מותר, על פיו הכלל חשוב מהפרט וכולנו מקריבים עצמנו למען האומה, כדי להצדיק בדיעבד את ההלכה המפלצתית. זאת בעוד שההלכה במקורה באה דווקא כדי *להגביל ולסייג* מצב שהיה אז שכיח מאוד.
גם בסלונה(ריקי כהן) ו – ב"יורים ובוכים ואחר כך גם אומרים שירה" (דודו פלמה, במחשבה שנייה)
חשד: רצח את אשתו ההרה רגע לפני כניסתו לכלא (ynet)
לשוטרים היה ברור שהנעדרת נרמין מסעוד נרצחה בידי בעלה. בחקירה עלה החשד שהרצח בוצע יום לפני שהבעל היה אמור להיכנס לכלא בגין הריגת אדם אחר.
הלוחמת שבי | ולרי פלח (בריגה) (המעברה)
יש הרבה נשים שנמצאות במצב שלי, שאין להן הכוונה ונמצאות בחוסר ודאות. אני הייתי מייעצת להן להילחם בכל הכוח, זה אומר לפנות לכל הגורמים האפשריים ולא לחסוך במאמצים: לשלוח מכתבים ופקסים לכל הגורמים, להתייעץ עם כל מי שאפשר, עם אנשים שהצליחו ואנשים שלא הצליחו. להתחבר למי שכבר נמצא במאבק.להילחם ולא להיכנע.
בעזה, לפעמים עדיף להיות חולה (גישה), וגם בסלונה
כדאי לציין שלא רק מהספריות הללו נמנע לצאת מהרצועה. שבע סטודנטיות מעזה לא קיבלו היתר לצאת לאוניברסיטת אל-קודס כדי להשתתף בתחרות טכנולוגית שארגנה "מיקרוסופט". גם כאן נאמר לסטודנטיות שהסיבה לרצונן לצאת איננה "מקרה הומניטרי חריג". גם כאן, הוחמצה הזדמנות לסייע לפיתוחן הכלכלי והמקצועי של נשים ברצועה.
בסך הכל מדובר בעשר נשים. 10 היתרי יציאה שהיו יכולים לשפר את חייהן ואת מצב החברה האזרחית ברצועה במעט. אבל הן לא בכירות מספיק, ואיתרע מזלן והן אינן "מקרה הומניטרי חריג". בריאות מדי, כנראה.
נשים החוצה: המתים דורשים הדרת נשים (נעמה כרמי, קרוא וכתוב)
מה שנדרשת היא התערבות ממשלתית שתבטיח שלא תתקיים סגרגציה (שהיא כמובן המונח הנכון, ולא “הדרת נשים”) במקום כמו בית קברות.
קצת נמאס לחזור על הדוגמא הנדושה, אבל די ברור שלו היו מכריזים ברמקול שם שהאתיופים מתבקשים לצאת מבית הקברות – היה ברור לכולם שמדובר בגזענות. אף אחת, או לפחות לא אני, לא דורשת לשנות את נוסח התפילות או לחייב אנשים בביתם לספור נשים לזימון בברכת המזון. אפילו לא לחייב לספור אותן למניין לצורך קדיש. שינוי כזה יצטרך לבוא מבפנים. לעומת זאת, העובדה שהמדינה מממנת בתי כנסת שבהם נהוגה סגרגציה – אינה קבילה בעיני. ואינה עולה בקנה אחד עם חובתה להבטיח זכויות אדם.
חשפניות, בדיוק מה שחשבתן (בת עמי נוימאיר פוטשניק, תנסו בעוד יומיים)
ספקטור תמשיך בחיים שלה וכך גם הזונה והחשפנית וכולן צריכות לספר לעצמן את הסיפור שיאפשר להן להמשיך לחיות עם עצמן. החשפנית תספר לעצמה שהיא לא זונה, שהיא בחרה בג'וב שלה ושהיא זאת שמנצלת את הגברים וספקטור תספר לעצמה שהסיבה היחידה שהאקסהיביציוניזם שלה מתועל לכתיבה ולטלוויזיה ולא לריקוד על עמוד, היא שאבא שלה יקבל התקף לב אם היא תהיה חשפנית.
למרבה הצער, אלמלא היה הטקסט שלה רצוף בכל כך הרבה אמרתי-לכן הוא יכול היה להיות מעורר מחשבה. בין השורות שלו מסתתרת הטענה שעולם שרותי המין איננו מקשה אחת, שחשפנות איננה זנות ולא רק בגלל שחשפנית נשארת בתחתונים.
מחר (חמישי) זה היום בשבוע שבו בגלובס נשים מורשות לכתוב- עד אז..
נשים נחמדות לא ישנו את העולם (שלומית ליר, onlife)
כשחשבתי על זה אחר כך תהיתי אם ההתלבטות הזאת קשורה לחשש להקלע לעמדת ה"לא נחמדה" וה"לא מפרגנת". אומנם ההייד פארק באותו יום היווה זירה מבורכת להשמעת הקול הנשי במרחב הציבורי, אבל עדיין "זעם פמיניסטי" אינו מראה מלבב.
הרָבָּה לירון לוי אוהבת את ה"אח הגדול" ומטיפה ליהדות מסוג אחר (זמן חולון- בת ים, מעריב nrg)
היא סיימה בית מדרש לרבנים ומבצעת טקסי נישואין ועלייה לתורה. היא גם מרגישה נוח יותר במכנסיים וצופה ב"אח הגדול". הרָבָּה לירון לוי מחולון מציעה לכם יהדות הרבה יותר נשית
עושות לפמיניזם בית ספר (שרון אורשלימי, אמנסטי)
דברים אלו מתייחסים כמובן למצב בו תלמידות מעיזות לדבר בשיעור. מחקרים מצביעים על כך שנערות בפרט, ונשים בכלל, מדברות פחות מנערים וגברים בסיטואציות לימודיות או סיטואציות של קהל גדול של א/נשים. נערות מפחדות לדבר שמא יצחקו עליהן, לא יתייחסו אליהן ברצינות או שהן תצאנה חכמות מדי או טיפשות מדי ואז לא יישרו קו עם מיקומן המגדרי המסורתי. ואנחנו כצוותי חינוך, משתפות עם זה פעולה. לא מרוע. פשוט כי זה יותר קל. זה עושה סדר בבלגן ולא מצריך מאיתנו להתאמץ כדי לחשוף את ההבניות המגדריות בתוך הכיתה שלנו ואצלנו.
מצעד השרמוטות? מצעד האגואיזם (רחלי מלק בודה)
יואילו השרמוטות לשאול את עצמן מדוע אין "מצעד השרמוטים". איך זה שכמעט ואין בנמצא גברים בעלי דחף בלתי מוסבר לחשוף את אזורי ערוותם לעיני כול באופן חופשי? אולי משום שזהו דחף נשי עתיק יומין. אולי משום שההיסטוריה מלמדת שאלו הנשים שתמיד היו מוכנות להציג את גופן לפרהסיה הציבורית, כדי לזכות בתשומת לבו של גבר, ולא ההיפך. ובמובן הזה, תפיסת העולם של השרמוטות מתקדמת בערך כמו זו של ילדה קטנה בגן, שמושכת בחצאית של הגננת וצועקת "בא לי על הצעצוע של יותם".
בוויינט יהדות חושבים שמחאת השרמוטות לא מנומסת 😦 (שק של נחשים)
זה קצת לא נעים אבל אני חייבת להסביר לך משהו. זה הולך ככה. אצלנו בכדור הארץ, יש לפעמים קונפליקטים פנימיים בין בני האנוש. כשתת-קבוצה כלשהי מרגישה שנעשה לה עוול, למשל קבוצת מה שאנחנו קוראים "נשים", היא לפעמים מנסה למשוך תשומת לב לכך בדרכים שמטרידות את הצופים מן הצד.
למה אנחנו מתעקשות על חדירה (שרון אורשלימי, onlife)
התזה שלי עוסקת בחוויות של נשים עם וסטיבוליטיס – כאבים בחדירה בזמן יחסי מין (נושא לטור אחר לגמרי, שעוד יגיע). מהשיחות עם הנשים אותן ראיינתי עולה כי הן מקיימות יחסי מין עם חדירה, למרות כאבי התופת, כי הן חייבות. כי זו ההגדרה של יחסי מין בין גבר לאישה. שאחרת, אם הן לא תקיימנה יחסי מין ואגינליים, אז הן בעצם לא עושות סקס, ו"מה, אני אהיה מהזוגות האלה שלא עושים סקס?".
מחשבות על "חוק הפוטושופ"/פוסט אורח מאת חן זילברמן (הטרקלין)
בסופו של דבר, החוק צועד צעד חשוב בדרך להכרה באחריות של אמצעי התקשורת על עידוד האנורקסיה ועל הנזקים שנלווים לכך. אולם הקשיים שבהם יתקל והכוח המוגבל שלו מחייב שזה יהיה הצעד הראשון בהתמודדות עם התופעה, ולא האחרון.
מתוך דף הפייסבוק עיתון לכל מועד :
כיצד מגנים על האשה? (שנות ה-50)
דו"ח מיותר (מיטל רגב, העוקץ)
המלצה על קמפיין תקשורתי מיותר, הפיכת נהגי האוטובוס לשוטרים, ובעיקר העברת הסוגיות הקשות ל"המשך טיפול" – כך החמיצה הוועדה למניעת הדרת נשים בראשות השרה לבנת את מטרתה
הדו"ח- המלצות הצוות הבין משרדי למניעת הדרת נשים במרחב הציבורי בראשות שרת התרבות והספורט לימור לבנת
כביסה וחיים (הרב יהודה פרומן, קולך)
אם ניישם זו לעניין פרס ישראל, לגבי הרב דרוקמן, כפי שהעיד הוא עצמו, מדובר במותרות. עשייתו רבת השנים לא הייתה על מנת לקבל פרס, והוא מסוגל להסתדר בלעדיו. לגבי הנפגעים, הכרת הציבור בפגיעה היא תנאי מוקדם להשבת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות (הרמן שם).
לאור זאת, נכון יעשה שר החינוך אם יעדיף את ההכרה בנפגעים על פני הכרה בפועלו של הרב דרוקמן.
לא, אני באמת חייבת ללכת (הכצעקתה)
אני מת לפגוש אותך, בואי לבקר אותי, נראה סרט, נאכל משהו, יש לי יופי של דירה.
ואני מתחמקת. יש לי תכניות, עבודה, חברים.
יום אחד הוא התקשר ברגע הנכון. ריב עם אמא שלי הביא אותי לכדי התקף חרדה וחיפשתי כל תירוץ לצאת מהבית.
זה מעורר בי בחילה מה שעשיתי (תא וידוי)
כשאני מספר את זה לעצמי היום, הדם שלי קופא. אני די משוכנע שמה שהיא ספרה לי שם היה אונס. אונס שהיא לא הייתה מוכנה להודות שזה הדבר בפני עצמה. אבל היא הייתה נסערת. היא חשה ברע. ואני? אני רציתי לזיין. לא חשבתי בכלל.
מטעמי צניעות: מסיבת בנות מצווה – בלי אבות (ynet)
השתגעתם לגמרי? תנו לאבות לחגוג (הרב רונן נויבירט, ynet)
צניעות היא ערך, אבל משפחתיות היא ערך לא פחות חשוב. מיקוד המאבק על גבן של ילדות מפספס לחלוטין את המטרה, ומסיט את הזרקור מסוגיות הצניעות החשובות באמת. מי שרואה בעיה בנוכחות אבות במסיבות של בנותיהן, צריך לבדוק את עצמו.
אם הפרסומות השובניסטיות בכיכובן של עלמה זק ושני כהן לא הספיקו לכן, הגיעה תורה של עדי אשכנזי (האשה היחידה שיש לה תכנית טלוויזיה מצליחה משלה בתעשיית הבידור):
קני לחמותך מתנה לחג (מגי אוצרי, מאקו)
אין לתאר כמה גדול הפער בין האישה שנראית על המסך שלנו בשמונה בערב, לבין האישה שאנחנו רואים בהפסקות הפרסומות. העולם התקדם, אבל עולם הפרסום הישראלי נשאר אי שם בפיפטיז, מקום שבו כל אישה לוקחת אמה, כל אישה יודעת למה.
האחות הגדולה 