לא נחמדות

המהפכה לא תהיה מנומסת: הסוגיה של נחמדות לעומת טוּב (האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, תורגם ע"י ציפי ערן)

מהות הצדק החברתי היא חיסול שיטתי של שוליות ופריווילגיה. הרצון לחיות בעולם צודק יותר, שוויוני יותר, הוא פשוט לא שווה ערך לרצון לחיות בעולם "נחמד" יותר. אני לא טוענת שנחמדות זה דבר רע או שאין עלינו להיות נחמדים כלפי אחרים אם ברצוננו להיות! אני גם לא עושה הקבלה בין נחמדות לבין שיתוף פעולה עם אחרות. זה מה שאני אומרת: מיזוג הרעיונות של התנהלות אתית או התנהלות צודקת (טוּב) והתנהלות מנומסת (נחמדות) היא בעייתית, בלשון המעטה.

ג.י.ב.ו.ר.ה* [ט'] (אורנה דונת, יוצאת לתרבות רעה)

אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שמרגישה גיבורה, שהיא לא, כשהיא זו שיודעת מיהי לעצמה ומה נדרש ממנה לעשות, יום-יום, כדי להתמודד. אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שלא מרגישה גיבורה, שהיא כן, ושוב לייצר – הפעם באמצעות השפה – מציאות כפויה, מציאות בעל-כורחה.
באופן כללי אני חוששת מהגדרות שניתנות מבחוץ, שכשמן כן הן – עשויות לסמן גדר ובכך עשויות להותיר מישהי מאחור; ובנוסף הן עשויות "לעזור" לחברה להעלים עין מהדינמיות הכואבת שמתרחשת בתוכה פנימה.

מה מסתתר מתחת לעירום של זהר וגנר (הארץ)

וגנר, כך נראה, עשויה כולה ניגודים: יש לה תדמית זוהרת, פרובוקטיבית, שאת המציאות האפלה שמסתתרת מאחוריה היא חושפת בסרטיה, בזה אחר זה; היא אשה חזקה ועצמאית שיוצרת סרטים ובה בעת אשה שמתקשה מאוד לומר לא, כעדותה; ולמרות כל מה שעברה בחייה ¬ מבחינות רבות היא נותרה תמימה.

לא גזען, דוס (בת עמי נוימאיר פוטשניק, תנסו בעוד יומיים)

על הרקע הזה מתבלטות קבוצות באוכלוסיה שסבורות שההלכה היהודית העניקה להם פטור מהתמודדות עם הגזענות, המיזוגניה וההומופביה שלהם. אין להם שום בעיה עם מזרחיים או אתיופים, הם פשוט לא מספיק דתיים. הם מכבדים נשים יותר מכולם אבל ההלכה מחייבת אותם להשתיק אותן ולהעלים אותן מהמרחב הציבורי. אין להם שום בעיה עם הומואים אבל כתוב בתורה שזה תועבה.

סולידריות נשית, בחירה, והאשמת הקורבן (זויה לויטין, קו המשווה)

המונח "להתיישב לשולחן", הוא אינו רק מונח מקצועי בשבילי. להיות פמיניסטית הוא אינו מקצוע בשבילי, ולא יוכל להיות מעולם. בשבילי זו דרך חיים. הגות ומחשבה בכל צעד ושעל, הוא היכולת שלי להצביע על הנקודה שבה כואב לי, ולדעת איך למצוא מזור לכאב אחר. הוא הרצון, החתירה לעולם שווה. עולם שווה שבו – נרגיש שוות.
אך השווי בעולם הזה לא ימדד בערך כספי, או מיליטנטי, אף לא בהשוואה- מי שווה יותר. אלא בתחושה הפנימית, התחושה שמתגנבת לאדם, לאישה. הביטחון בלחיות את חייך.

שקט, אונסים (כאן המפתחות של הצוללת)

השבוע, ראינו באיזה שיעור את הסרט "מציצים", אבן דרך בתרבות הישראלית, ממש יצירת מופת. ובסצנה מסוימת כשהאישה כמעט ונאנסת, כל הכיתה התגלגלה מצחוק ודקלמה ביחד עם אורי זוהר "יבוא לך, דינה, יבוא לך." ורק אני, הפמיניסטית חסרת חוש ההומור, רוצה להקיא מהם.

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה (חגי, יחסי מין)

הקמפיין של מצעד הגאווה 2012 משקף היעדר הקשבה והיעדר רגישות. אבל עוד לא מאוחר מידי. גם אם הקמפיין כבר נבחר, ויש דברים שפשוט קשה לשנות, לא מאוחר מכדי לפנות לפעילות ופעילים מכלל המגזרים בחברה ולנסות לשפר עד כמה שניתן את הקמפיין הזה. לא מאוחר מכדי לשלב לסביות בהנהגת הקמפיין, ולא רק באופן ייצוגי. לא מאוחר מלקבוע שמעתה ואילך ישוריין יצוג הולם לערבים בכל פורום קהילתי.

הבעיה עם פורנו (טל שמואלי, ביצים) וגם בסלונה

הסבר אפשרי הוא שלחברה המערבית יש טכניקות להרחיק מאיתנו את הצדדים הלא נעימים של הקיום, ובלבד שנמשיך לצרוך בעקביות את מוצריה. כשם שתעשיית המזון מרחיקה מאיתנו אם המוות והאלימות שכרוכים בייצור האוכל שלנו, כך אנחנו לא מודעים למה שמתרחש מאחורי הקלעים של אחת התעשיות המשגשגות בעולם. יש היום ילדים שגדלים מבלי לדעת ששניצל היה פעם תרנגול, תנחשו איזה גברים הם יהפכו להיות כשמדובר במין.

יאיר לפיד- מוסף 7 ימים:

ותגובתו לביקורת:

 

מחאה נגד אקס: הדאודורנט שמשפיל נשים (שלומית ליר, onlife)

בעידן המדיה החברתית, הכוח והשליטה לייצר אמירת נגד התעצמה. כך למשל נוצר לאחרונה בישראל קמפיין אינטרנטי מקיף נגד חברת אקס, "שמים איקס על אקס". מה שמאפיין את היוזמה החדשה כנגד החברה הסקסיסטית הוא השימוש המסיבי במדיה טכנולוגית להעברת המסר: החל מדף פייסבוק שנקרא חרם גברים ונשים על אקס, המשך באוסף של דימויים חזותיים המציגים גברים שונים המשליכים תכשירי אקס לפח האשפה.

הדרת נשים: גרסת הפרסומת (עמוס מדר, מקור ראשון)

הדרת נשים איננה רק מניעת במה מנשים או הפרדת אוטובוסים, וההתנגדות להדרה זו על כל צורותיה – מקורה בהשקפת עולם הומאנית ושוויונית, המסרבת לקבל דה-הומאניזציה של נשים והתייחסות אליהן כאל חפצים נטולי סובייקט, חסרי פנים.

אנתרופופיליה (הנה בלוג)

הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך."

העתיד הבלתי נמנע שלנו: על האונס שלי (פוסט אורחת, עיקור שורשים)

אני מפחדת שאני אכיר את האנס שלי. הוא לא יהיה סתם זר, אלא הוא יהיה חבר טוב – מישהו שאני באמת אוהבת ומעריכה. אני מפחדת שזה יהיה בבית כלשהו, אולי בזמן מסיבה; אני לא אשים לב ואשתה יותר מדי, והוא לא, וכך תיוצר ההזדמנות.

המשתתפים בכנס על חינוך ואי שוויון: גברים יהודים. בלבד (הארץ)

הקרדיט ל"אות מיס פיגי"- בבלוג של נעמה כרמי:

אחד במאי? הצחקתם אותי.. (אילאיל קומיי דרור)

זה אומר שרוב הפועלים הם בעצם פועלות. הן פועלות הנקיון. הן הפקידות. הן הפועלות בסופר. הן העובדות במשלחי היד ששומרים על הכלכלה. שמניעים את הגלגלים של המדינה הזו. אבל ככה זה- מרגע שמקצוע מסוים הופך לנשי יורד ערכו.

הייטק: יש לנו מאה חרדיות בעלות נמוכה (כיכר השבת)

אין גבול לבושה: חברת קוולטיסט המעסיקה חרדיות בשוק ההיטק ומשלמת להם שכר נמוך, לא מתביישת לפרסם זאת ברבים.שוק מיקור החוץ בהייטק החרדי גודל עם כל שנה ושנה אך התנאים של העובדות החרדיות לא משתפרים, היחס המזלזל – עכשיו לשיא חדש. על חרדיות, שוק ההייטק וניצול

אונס הוא לא חלק מהסכם הנישואים (ענבר כהן, onlife)

אותו תפקיד נורמטיבי, שלא מאפשר לאישה נשואה לבחור אם לקיים יחסי מין עם בעלה, היה מעוגן בחוק הישראלי עד לשנת 1988(!). עד לאותה שנה, לגבר היה מותר לשכב עם אישתו ללא הסכמתה. ולאישה, גם אם היתה צועקת ומתנגדת, לא היתה אפשרות להגיש תלונה, כי המעשה לא היה מוגדר כעבירה, הוא היה חוקי לגמרי.

המרחב הציבורי שייך לכולנו (הכצעקתה)

ואז זה קורה: נהג המשאית מתחיל לנסוע אחרי, מגיע לרחבה, נעצר וחונה שם ושוב קורא לי מתא הנהג. בלית ברירה נעניתי לקריאה בחוסר עניין ופניתי לעבר המשאית. כשהתקרבתי, התחיל הנהג להגיד לי דברים בסגנון "מה את לא שומעת שקוראים לך? בנאדם מנסה לעזור, למה את מתנהגת ככה?"

יש גירושים יפים? (רוחמה וייס, ynet)

נשים מפחדות להתלונן גם כשיש להן את כל הצידוק וההוכחות הנדרשות (דני סידס, מגפון)

אנחנו צריכים לקוות שלמרות כל הסיבות המוצדקות שיש להן, יהיו נשים שבכל זאת יחליטו לצאת החוצה עם הסיפור המזעזע והעצוב שהן סוחבות על גבן. למען כולנו

"את מכווצת, את צריכה לשחרר" (בבלוג של שרון אורשלימי, FEMINISTVISTABULLITIS)

הטרנד שהתגנב לישראל: ילדות על עקבים (ynet)

ממש כמו בחו"ל, רשתות הנעליים בישראל החלו למכור נעלי עקב גם לילדות. אמא לבת 7: "מדוע מצפים מילדה במידה 29 ללכת על עקבים, היא לא אמורה לרוץ ולשחק"? הרשתות: "הנעליים לא נחטפות, הן טסות". וגם: ביקיני לבנות 3, ושיווק לאימהות: "פשע אופנה לא להקפיד על טרנדים עם הילדות"

מצעד השרמוטות בירושלים: חדשות 2, ynet, הארץ

כן, את פחות דתייה (משה נא-אור, סרוגים)

מעשים דתיים ניתנים למדידה וכן אם אתה הולך לים מעורב אתה פחות דתי ממי שהולך רק לים נפרד, וכן אם את הולכת ללא כיסוי ראש את פחות דתית ממי שהולכת עם כיסוי ראש. למה? כי אתם עושים פחות מעשים דתיים.

בצעד נדיר ביותר, סרבנית גט נשלחה למעצר (הארץ)

מחאה נגד שילוב קטעים אירוטיים בטקס הזיכרון (mynet)

השגריר בארה"ב מציג פנים אחרות של ישראל: גן עדן לגאים (גלובס)

אפרים שמיר נגד mako גאווה: "למה הפדופילים והנקרופילים לא כלולים?" (מאקו)

דעה: אפרים שמיר נגד הקהילה הגאה. הגיע הזמן להפסיק לשתוק  (אביעד קדרון, נענע 10)

י-ם: החרדים מעכבים תקציבים לקהילה ההומו-לסבית (מעריב nrg)

דירות להשכרה לסטרייטים: האם מותר להפלות דיירים על בסיס מיני? (נדל"ן היום)

סרבני קשר: הקורבנות הקטנים של הגירושין (איימי בכור- בוני, ynet)

מחשבה אחת על “לא נחמדות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s