אלה לא המילים שהכי מזעזעות, זאת השתיקה שלהן שתופסת את הלב. הן לקחו על עצמן לשתוק את הזוועה שעברו, את התופת שחברותיהן לידן ספגו, את האימה והייאוש שנצרבו בגופן, אולי לעד. הן שותקות את כל אלה.
אלימות מינית בהקשר היסטורי היא כר פורה לצקצקת, אם רק מאחר ומוקד ההשוואה כה איום, פרימיטיבי, מזלזל ומחליש. פלנטה אחרת, לכאורה, בה נשים היו חסרות כל כוח מול תקיפה מינית ולגברים לא היה מושג קלוש (תמימים שכמותם) למה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא, כשהיא שיכורה, כשהיא הולכת לבד או כשהיא מחייכת.
נוצר מצב אבסורדי בו אנחנו חיים בתרבות מוצפת דימויים וייצוגים של סקס, אבל בפועל, הדיבור על סקס ומיניות הוא עדיין בגדר טאבו. הברירה היחידה שנשארת לבני הנוער היא לפנות למקור המידע הזמין ביותר – האינטרנט. וכשכותבים "סקס" בגוגל, תנו לי לחסוך לכם, לא מגיעים להסברים על מיניות בריאה.
ענת הופמן, ראש המרכז הרפורמי לדת ומדינה: בחוברת 13 סיפורים של נשים. דתיות וחילוניות, מבוגרות וצעירות, מירושלים ומחוצה לה, ממגוון רקעים ותרבויות – כולן חוו אפליה. זו הזדמנות להקשיב לקולות המושתקים. יחד הקולות האלו מתגברים לצעקה רמה: די!
העוולות הללו נעשות במרחב המשותף של כולנו. האישה שהולכת בבושת פנים למושב האחורי של האוטובוס היא את ואתה, האישה הזאת היא אנחנו. אם נמשיך להסכים לכך בשתיקה ולא נעמוד עם היד על הדופק ונלחם בתופעה, נמצא את עצמנו יום אחד תוהים – איך חסמו בפנינו את כל העולם.
המלאכה כיום נגמרה כמו שהמלאכה נגמרה אחרי השגת זכות הצבעה לנשים; כלומר, הדרך עוד ארוכה. המלאכה תיגמר כשילדות וילדים לא יוסללו לנתיבי חיים מסוימים לפי איברי המין שעמם נולדו; כשלא יהיו פערי שכר; כשנשים (וגברים) לא ייפלו קורבן לעבירות מין ומגדר; ועוד שורה של בעיות בוערות, שלמרבה הצער עוד רחוקות מפתרון.
כדאי להבין ולהפנים ולהפיץ: המהפכה הפמיניסטית רק בתחילת הדרך. ולמרות תגובות-הנגד החזקות מאוד שהיא מתמודדת עמן – בעיקר מפני שיש גברים רבים שאינם מבינים שהיא בעצם תיטיב גם אתם – מותר לקוות שהיא תצליח, לטובת כולנו.
אבל אני רוצה את האדיבות הזו כאדם. אני לא מבינה למה היותי אישה מצדיקה התחשבות ואדיבות יותר מכל אדם אחר, נניח ממין זכר, בנושא של פתיחת דלתות. גם אני מחזיקה דלתות לאנשים אחרים במידת הצורך. רוצים לכבד אותי כאישה? בבקשה. תנו לי שכר שווה לזה של גברים. נפצו את תקרת הזכוכית והעיפו אותה לכל הרוחות. פעלו למען החמרת הענישה לאנסים, תוקפים ומטרידים מינית. תנו לי ללכת, לשבת, לשיר, ללבוש כל מה שאני רוצה בלי טענות ומענות על זה שאני "גורמת למישהו להתנהג בצורה אגרסיבית" כלפי בעצם קיומי. אל תפתחו לי דלת כי אני "ליידי". לא זכור לי שקיבלתי תואר אצולה*. פתחו אותה כי אתם אנשים אדיבים ומנומסים שפותחים דלת לאנשים אחרים.
ההתייחסות לסיפורי הבחירה שעשו נשים שונות בשם משפחה לאחר הנישואין מאפשרת לדון ביחסי כוח בין השיח הפמיניסטי, היוצא מתוך בקשה לחזק את כוחה של האישה במערך החברתי, לבין שיח העוסק בפמיליזם ויוצא מתוך הנחה שבבסיסה של האנושית שוכנת המשפחה הגרעינית. התמונה שעולה מהנתונים היא של זהות אמביוולנטית, שלא ניתן לחמוק ממנה בכל אחד משלוש הפרקטיקות העומדות בפני נשים.
על הסרט "דומא" של עביר זייבאק חדאד על פגיעות מיניות בחברה הערבית:
מענין איך היתה נראית הדרכת זוגות אחרת. אולי פתאום יהיה מקום להגיד- נשים מפסידות מעצם הזוגיות והילדים, אלא אם הזוג בונה את הדברים קצת אחרת. אולי במקום שהדת תרגיש כל כך חופשיה להכנס לחדר האינטימי שלי ניתן מקום לעוד ערכים להכנס. הרי כל כניסה למרחב הפרטי היא פוליטית. אז אולי נשנה את הפוליטיקה? אולי נכניס למרחב הזוגי את הערכים הפמינסטים, השוויוניים, הזוגיים, המאפשרים? אולי נכניס קצת שיח על הקשיים של אמהות בשוק העבודה? ועל אחריות בן הזוג במטלות השונות?
גבר חובש כובעים רבים במהלך היומיום שלו. האבא, הבוס, המאהב ומי יודע מה עוד. הרבה פעמים בחיים גבר מוצא את עצמו מגלם תפקידים שהם לא הוא. שהוא מרגיש שגדולים עליו. שלא קשורים אליו, או כאלו שהוא עדיין לא מוכן לגלם. ואז יכול לקרות אחד משני דברים. או שהזמן עובר והוא מתרגל למעמדו החדש, מאמץ את ההתנהגויות ההכרחיות כדי להתקיים בו ומתאים עצמו אליו, או… שהוא מורד בו.
ובכן, אין מה להגיד, מזמן לא התנהל דיון ציבורי על לידות והפלות, ומזמן לא הגדרנו מחדש את הרגע בו ההריון מופקע מהאם הנושאת את התינוק בגופה, ועובר לרשות המדינה ונבחריה מעודדי הילודה.
הפוסט מוקדש גם לכל אותם צעירים, שקיבלו בית בירושה מהסבתא, שהוריהם מימנו להם את התואר הראשון ואת הדירה בה הם חיו עד גיל שלושים, ובכל זאת שואלים אותי למה לאם חד-הורית, שהוריה גדלו בשיכון, שמלבד הדירה המתפרקת שאמא שלה קיבלה מהמדינה אין לה כלום, מגיע בית מהמדינה ולהם לא.
מכאן באה ההחלטה לייצר גלולה שתשמור על "המצב הטבעי" ותאפשר דימום פעם בחודש, למרות שדימום זה הוא מלאכותי ואין לו כל קשר עם וסת אמיתית. עברו כמה עשרות שנים, והיום גם נשים מעיזות לשאול : בשביל מה לקבל "מחזור שאינו מחזור"?
שירת הבקשות, פיוטים ותפילות הם הצלילים האהובים ביותר על אורית עטר – זמרת ופייטנית. הצעירה שהתאהבה מחדש בצליל המסורתי של בית אבא, מפגישה את שפת החול עם שפת הקודש.
התערוכות "עובדת זרה" של יוסי אשר, ו"הגר" של חאדר ושאח, עוסקות בשתי קבוצות נשים הנעדרות מן הדיון הציבורי והאמנותי. עצם ההצבעה על השוליים היא שהופכת אותן למעניינות
ארגון להב"ה רואה עצמו כבא כוחו של כלל ישראל, אותו אורגנום מטאפיזי שמקופלים בו כל דורות העם היהודי בכל מקום וזמן מאברהם אבינו ועד ביאת המשיח. הם נלחמים בנישואין בין יהודיות לערבים לא למען היהודיות, אלא, מבחינתם, למען היהודים.
העניין הזה לא ייחודי לאנשי להב"ה, אלא אוניברסלי בהחלט: המאבק על טוהר גזעי מתחולל תמיד על גופה של האישה. הסכנה היא תמיד בחדירת דם "טמא" לעורקים ה"טהורים" (כן, אלו תמיד המונחים בהם משתמשים); הסכנה היא תמיד "ערבוב" או "התבוללות"; הפתרון הוא תמיד הפרדה על פי חוק.
הביסקסואלים הם קבוצת המיעוט השנואה ביותר על הטרוסקסואלים, למעט מזריקי סמים. הנשים הביסקסואליות חשופות לאלימות מינית באפן מיוחד: אם את ביסקסואלית, גברים מניחים מראש שאת מעוניינת בהם ובטח גם תסכימי לשלישייה
ענת ניר טוענת שלסביות לא מקבלות מספיק כסף מהארגונים, ענת סלומון חוותה יחס עוין ומפלה מצד הומואים, יואב גולדרינג חושב שהדרך עוד ארוכה, ויניב ויצמן דווקא מזהה מהפכה של ממש ביחס לנשים.
כשאתה מנסה להבין את זה, אתה מנסה לשים את עצמך בנעליים שלהן. לדמיין ששורקים לך ברחוב, שצועקים לך "היי כוסון". אבל אתה לא מצליח להבין מה הבעיה, כי אתה מדמיין חילופי תפקידים סימטריים. ובשביל להבין מישהו אחר, לא מספיק לדמיין חילופי תפקידים, צריך לקחת בחשבון גם יחסי כוח.
כשראשי מערכת הביטחון וראשי המדינה מקבלים החלטה לשתק את דרום הארץ, מי אמור להישאר בבית עם יותר ממאתיים אלף תלמידים? מי ישלם לאימהות הרבות שנאלצות להישאר בבית את יום החופש הכפוי הזה?
אישה ששונאת את עצמה היא מכרה זהב. היא תצבע את השיער, תוריד שיערות, תקנה יוגורט מרזה, מחטב, נעלי עקב, וכמובן תירשם לחברת דיאטות. וכולם יהיו מאושרים, עשירים ושבעים.
חובבי הישראליות מציינים לטובה את יופיין, כוחן ונאמנותן, אך זכרו שהן נחשבות לזן מסוכן ולפיכך תהיו חייבים להלביש עליהן זמם ברחוב ובאוטובוסים. הן מתאימות לשמש כנשות שמירה בחצר.
מדור הנשים של מאקו הוא חלק מסצינה פורחת של מדורי/אתרי/מגזיני נשים שמשתמשים בז'רגון של אחווה נשית וכוח נשי כדי לתאר את עצמם, אבל בפועל מטרתם היחידה — לסמן פלח שוק של נשים יחסית אמידות ולמכור אותו לתאגידי הקוסמטיקה.
לפני כ-11 שנים מצא עופר (שם בדוי) את בנו תלוי בחדרו, לצד מכתב בו הוא מבהיר: "אני הומו, ואני לא יכול לחיות בעולם שבו אני צריך לפחד לצאת מהארון". מאז הוא לא מפסיק להרגיש אשמה. "אני רוצה שכמה שיותר הורים יקראו את הכתבה הזאת. אני רוצה שהם יבינו מה יכול לקרות אם הם לא יקבלו את הילדים שלהם"
מיתוס היופי מופץ באמצעות דימויים נשיים אידאליים ולא-אנושיים, המעבירים לאשה מסר ברור בדבר הקשר בין הערך שלה לבין גופה. הוא מתבסס על משאבי זמן ואנרגיה בלתי-נדלים וגורם לנשים לבזבז זמן יקר וכסף רב על 'טיפוח'. כדי לסבר את האוזן, ראוי לדעת כי תעשיית הדיאטות מגלגלת 33 מיליארד דולר בשנה ותעשיית הקוסמטיקה מגלגלת 20 מיליארד דולר. זמן יקר, שיכול היה להיות מושקע בהתקדמות ובהתפתחות, והוא מושקע לריק במרדף הנדון לכישלון, בניסיון להידחק למידות הלא-אנושיות של הדימוי הנשי הכוזב.
אנחנו לא רוצות פרחים או איפור ביום האישה הבינלאומי, אנחנו רוצות שכר שווה, תיקון של חקיקה מפלה, ולהגיע למוקדי הכוח בזכות עצמנו ובזכות עבודה מאוזנת לא רק לנשים
לפני שמדברים על אנורקסיה ובולימיה ועל הפוטושופ, צריך לשים לב לסיפור הנוסף שיש כאן – נשים שעוצרות לרגע את התהליך האוטומטי שבו הן מקריבות את עצמן באופן לא פרופורציונלי כדי להיות יפות בעיני כולם.
התוקף היה, ועודנו, בחור העונה על כל הקריטריונים הנכונים: פוסט-קולוניאליסט, פוסט-ציוני, אנטי-קפיטליסט, וכיוצא באלו הגדרות. בעיקר, הוא מגדיר את עצמו פמיניסט. עד שהוא תקף אותי, היינו ידידים. הכרתי אותו דרך פעילויותיי בארגוני השמאל הרדיקלי.
אחרי התקיפה, לקח לי שלושה ימים ארוכים להבין היטב מה קרה לי, ולתת לזה שם. לא הצלחתי לעשות סדר בראש, כי לא יכולתי להבין איך מישהו שדיבר איתי בשפה של אנטי-דיכוי יכול לפרוץ כך את חומות הסכמתי
איבדתי סבלנות לאחר מספר פסוקים. מעולם לא הצלחתי להתרכז במגילה, לא בבית הכנסת, לא ביום כיפור, ולא בהרצאות סמינרים מרטיטות לב. שנים רבות חייתי בתחושה שקיים בי דפקט כלשהו, או תסמונת אי-קשב קלה, או לכל הפחות חוסר כבוד ליהדות, מכיוון שבמקום לעקוב אחרי אבי גלשתי בדמיוני אל ארמון המלך, אל המשתה הערוך כידו הרחבה, לאורך אכסדראות ומסדרונות שיש, נתקלת בסריסים זריזים בטורבני-צבעונין ומכנסי משי רחבים, ונתקעתי בפרק א' במגילה: "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים", כמובן.
והמראיינת שלידו שאלה אותי "אם אין לך ילדים אז איזה תוכן יש לחיים שלך", שאלה שלמרות גילי המתקדם, אני מודה שהדהימה אותי. בקרב הוריי, אחיי והחברות שלי העובדה שאני לא אימא לא זיכתה אותי מעולם בתשומת לב מיוחדת. איש לא ניסה לשכנע אותי לבחור אחרת ואף אחד לא ניסה ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. את הביקורות המחמירות ביותר קיבלתי תמיד בחוץ, ודווקא מנשים. נשים שקראו מאמרים שלי ומצאו אותם מאיימים, נשים שחשו צורך למשטר אותי, כמו שאנחנו לעתים כל כך קרובות ממשטרות נשים אחרות באמצעות ביקורת או זלזול במראה שלהן, בדעות שהן מביעות – בלי לחשוב שככה בדיוק אנחנו מתחזקות את התבניות שמגבילות את חופש הבחירה שלנו כבני אדם.
אז למה אני רוצה להקדיש פוסט שלם לואגינות? קודם כל, כי לא עושות את זה מספיק. מלבד מונולוגים מהואגינה, אין באמת שיח אותנטי על ואגינות. המפגש היחידי שיש לנו עם הואגינות שלנו עובר דרך תחבושות היגייניות, שטיפה אינטימית, כנפיים, מוליכים, ויברטורים, בולבולים, גינקולוג/ית. כל מיני דברים שמרחיקים אותנו מהואגינה שלנו. ושנית, כי יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעות על האיבר המופלא ביותר שיש לנו בגוף. שלצערי, הרבה פעמים מלווה ברגשות אשם, בושה, גועל, חרדה ולכלוך.
הדמויות הנשיות המשתקפות מיצירות אלו הן אחת מהשתיים: מכוערת ורעה או יפה וטובה. דיכוטומיה נוספת מציגה נשים כאחת משתיים: כקדושות (לרוב בתפקיד האימהי) או כזונות (מפתות, מיניות מדי, רעות). תעשיות הסרטים למיניהן, הפיקו מסטריאוטיפים אלה אינספור שוברי קופות אהודים.
אבל כמו שאמרה חברה פמיניסטית מעל גבי הפייסבוק בפליאה- יום האשה הוא לא חג. זהו יום לציון הפגנת פועלות הטקסטיל בניו יורק שפעלו לתנאי עבודה שוויונים ב1907 ונאסרו נשים רבות- רק כי רצו שכר שווה. יום האשה הוא יום של אמירה- כמו שוושתי אמרה לא. כמו שאסתר הגנה על אהוביה. כמו שזרש אמרה את דעתה. זהו יום של הסתכלות אחורה על ההסטוריה שלנו- על ההסטוריה האישית שלי.
והנה, אסי עזר, דווקא מי שמתיימר לייצג את ה"קהילה הגאה" (מי שקהילה מדומיינת זו לא תהיה), דווקא מי שמתיימר להפוך את העולם (או לפחות את ישראל) לעולם בו הקהילה הגאה יכולה לדלג בו בקלילות על רקע שקיעה וורודה בלי הדאגה של פשעי שנאה, משתתף בפרסומת שחותרת תחת כל אלה.
שחרור האשה האמיתי יחל דווקא בפירוק מנגנוני הלחץ הנורמטיביים שמופעלים על נשים, בשקט יעיל ובהסכמה יום-יומית, הרחק מעין המצלמות: הלחץ המופעל על נשים ללדת, וכמה שיותר ילדים; הלחץ להיניק, תוך כדי פיזור איומים דמוניים על נזקים נוראיים שמהם יסבלו צאצאי נשים אגואיסטיות, שבחוצפתן מעדיפות לפתח קריירה על חשבון תפקודיהן האמהיים הקדושים; המחסומים והקשיים האינסופיים שבהם נתקלת אשה שרוצה להתקדם במקום עבודתה; ומעל לכל, הרשות והחירות הניתנת למשטר להגביל, למדוד ולקטלג נשים ולקבוע מה "בסדר" בשבילן (מעל 18.5 ב-BMI – אבל לא להגזים, כן?) ומה לא. כל אלו נוכחים בחיי נשים בצורה קשה ומשמעותית יותר מהיקף החזה של דוגמנית זו או אחרת.
אפילו אם הליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. אנחנו נהיה משפחה, גם אם נצטרך לעבור לקנדה או להודו
בלו נטלי, מעריב? בלו נטלי? באמת? משחק מילים חמודי מתחכמי שמקשר בין השם של המרואיינת לסדרה על עבדות מין בישראל, לצד תמונה גדולה של ציצים — זו נראית לכם דרך לגיטימית למסגר סיפור על אשה שעברה אונס והטרדות בגיל 15 ומתמודדת עם זה כבר שני עשורים?
"משפחה היא גוף חזק ועצמאי"! במיוחד חזקה ועצמאית היא "האם האוהבת והמקריבה", שאין לה קיום מעבר לטיפול בבעלה ובילדיה. עצמאות היא הקרבה. חוזק הוא כניעה. מלחמה היא שלום. דוב הוא ארנב. פחזנית היא ביסלי גריל. איך זה שאנטי-קומוניסט מצליח להיות כל כך טוב בדוחושב?
הפמיניזם על פי גלובס הוא מאוד פשוט ומאוד מופשט. פשוט, כי יש בו סוגיה אחת בלבד: קריירה או ילדים (הרי על מה עוד אפשר לדבר חוץ מקריירה והמכשולים בדרכה?). מופשט, כי שאלת הקריירה-ילדים היא לגמרי עקרונית ופילוסופית ונקיה משיקולים פרקטיים כשמדברים רק על ואל אנשים ברמה מסוימת של נוחות כלכלית.
יש לי יום יום האשה. מכיוון שזה היום, הנה פינת אות מיספיגי מורחבת. לא משהו חריג במיוחד במציאות. רק תאריך שמצדיק הרחבה. הזוכה של היום, קדימון לזוכה של שבוע הבא (שהרי אולי יידחק על ידי מועמד חדש), וזוכה מיוחד.
מספר האקדמאיות במגזר הערבי עולה בהתמדה, אך כ-40% מהן אינן עובדות או מחפשות עבודה בתחום לימודיהן ■ במגזר היהודי, לעומת זאת, מדובר ב-20% בלבד ■ "האם למדנו באוניברסיטה לחינם? אנחנו ראויות ליותר" ■ נשים במגזר הערבי – כתבה שנייה בסדרה
אותם יחסי הכוח שהיו נהוגים עוד ביוון העתיקה: אותה חלוקה לנחדר/ת וחודר המסמלת את החלוקה לנקבי ולזכרי, לחלש ולבעל כוח. פוקו ניסח זאת היטב: "מדובר בעיקרון הרואה שקילות בין קשר מיני לבין יחסים חברתיים. יש להבין זאת כך: הקשר המיני, הנתפס תמיד על פי הדגם של אקט החדירה ועל בסיס קוטביות המנגידה בין אקטיביות לפסיביות, נחשב כמקביל לקשר בין נעלה ונחות, שולט לנשלט, מכפיף וכפוף, גובר ומובס"
צטקין, קולונטאי, המהפכנית הפולנית-גרמנית רוזה לוקסמבורג היו ל"גיבורות מעמד העובדים" בזמנן. אך גם אצלנו, בישראל, וכעבור כמאה שנה ישנן "גיבורות מעמד העובדים" לא מעטות. נשים אמיצות, וייתכן שפחות ידועות מהפעילות החברתיות שהציתו את אש המרד בקיץ האחרון, כגון סתיו שפיר ודפני ליף.
העשור האחרון, היה עשור של מאבקים מעמדיים ובראשם נשים.
מחקר ישראלי חדש, ראשון מסוגו בעולם, מגלה כאן לראשונה: כל ילד מוריד 5% מהשכר של אמו, אבל מעלה את השכר של אביו ב־2.7%. למרות הלידות, ההיעדרות של נשים משוק העבודה לא גדולה יותר משל גברים, ובכל זאת הן מרוויחות פחות. מה שלא סיפרו לנו עד היום על אפליה, לרגל יום האשה הבינלאומי 2012.
* הערה לא בשוליים לגבי העיתון "כלכליסט": נכון לעכשיו במדור הדעות של האתר הופיעו 27 מאמרים רצופים שנכתבו ע"י גברים. מאז ה-1.3 – 10 ימים.
אם התשובה לשאלה הזו היא כן- תומכות בסלאטווק, השאלה הנשאלת היא מה המבדיל את בנות ישראל המתחפשות חשוף אשר להן אתן משייכות תודעה כוזבת, וביניכן, שלכן תודעה אמיתית?
יכול להיות שזה פחד? פחד כי הוא שאנס ואני באים מאותה קבוצת אוכלוסייה. פחד כי ההוא שאנס את האישה הזו עם השלט אמר לה איזה שקר שגם אני פעם אמרתי למישהי שנורא רציתי לשכב איתה ועשיתי את זה בחלקלקות וחוסר יושר? פחד כי גם אני יודע בתת מודע שלי שאם לא היו לי "מחסומים חוקיים" הייתי עושה את זה? פחד כי זה חי באיזשהו מקום בפנטזיה מודחקת כזו או אחרת?
הומוסקסואלים חובשי כיפה מוכנים לעבור הרבה כדי "להיגמל" מהנטיות המיניות שלהם – גם אם זה אומר לעבור טיפול פסיכולוגי יקר, להיחשף מול קבוצה, לרוץ בין לפידי אש ולהתנזר ממין. אלא שמי שעברו את "טיפולי ההמרה" שמציעים גופים דתיים, מספרים שבסוף נשארים בעיקר עם דיכאון עמוק ותחושת אשמה נוראית על השינוי שלא קרה.
שתי אחיותיי, נשיות ויפות להלל, לא ידעו כל כך איך לאכול את ההתעניינות שלי בכדורגל. הן פחדו שמתחת לאפן הסולד מתפתחת איזו מוטציה מגדרית, שלא לומר גודזילה. מה זה אומר עליהן, אם אני, בשר מבשרן, מתעניינת בדבר כה גברי וטמא כמו כדורגל? איזה מין פריק שואו אני – ילדה שבמקום לאסוף בנדנות של אדם, עוקבת אחר ספירת הצהובים של איתן אהרוני?
הציור השבועי לנוסעי הרכבת (תמר רותם, הארץ) "השבוע הוגשו תלונות של קוראים ושל ועד הרכבת למועצת העיתונות, על כך שהציור מסית נגד אדרעי. קצפם של המתלוננים יצא על ג'קי, על כך שגייס את הציור התמים והילדי לקריקטורה פוליטית".
מוזר ומאכזב. דווקא תמר רותם בכתבה שבוחרת להתעלם מההיבט המגדרי והעדתי בתלונות כנגד המאייר ולאו דווקא בעצם הפוליטיות שלו.
יום האישה הבינלאומי. הדברה, עבודה במוסך או חשמלאות נחשבים למקצועות על טהרת הגבריות. מנחם הורוביץ יצא לגלות מיהן הנשים, שהחליטו לבחור דווקא במקצועות כאלה
As violence against women in Afghanistan spikes to its highest levels since the fall of the Taliban government, the US has become an investor in the country's informal—tribal—justice system. In this 'Special Report,' GlobalPost tells the painful stories of women who have been subjected to the tribal courts' brand of 'justice': unfairly imprisoned, traded like property and often abused every step of the way.
היפוך מגמה, רגע מיוחד בהיסטוריה, סדקים בדומיננטיות הגברית – כך מכנים החוקרים את המציאות החדשה בארה"ב. הנשים היום הן רוב בשוק התעסוקה, רוב בכוח הניהולי ורוב בקרב בוגרי הקולג'. וכן, הן גם משקיעות הרבה יותר טובות
נשותיה לובשות כיסוי גוף מלא מגיל 3; העומד בראשה הואשם בהנהגת נישואי קטינים וישב בכלא בארה"ב; לפני כחודש, בפעם הראשונה מאז הוקמה, הסכימה קהילת "לב טהור" הבדלנית לאפשר לעיתונאי ישראלי לבקר אצלה. אבל חמישה ימים בקוויבק חשפו רק את קצה הקרחון
שמונה שקלים וחצי לשעה. זה שכרה של עובדת במשרה מלאה במשרד של מהנדס בוואדי ערה. כמוה יש עוד אלפי נשים במגזר הערבי שמנוצלות על-ידי מעסיקיהן: אחת מכל 4 נשים מרוויחה פחות ממינימום. "עברתי לעבוד בניקוי בתים כי זה משתלם יותר"
אישור חוק העלאת גיל הנישואים הוא צעד חשוב במיגור נישואי קטינות, שנפוצים במיוחד במגזר הערבי, שם הם גוזרים את דינן של הנערות לחיים אומללים. אבל אם המדינה לא תשקיע באכיפה, התיקון לחוק לא יהיה שווה את הנייר שהוא כתוב עליו
המרחב הציבורי הוא של כולנו וכנגד זיהום המחשבה לא מספיק רק להתריע, לגנות או להחרים. השלב הבא הוא להפיץ את הרשת בדימויים וטקסטים המחזקים נשים, כגון "פמיניזם עכשיו", "את יפה בדיוק כמו שאת", ועוד. חברות מסחריות מוכנות לשלם מילונים לפרסומות מאחר והנתונים בשטח מלמדים שפרסומות משפיעות — אלא שהן לא משפיעות עלינו רק לקנות מוצר זה או אחר, אלא משפיעות על תפיסת העולם שלנו. פרסומות הן סוכני סוציאליזציה. הן מעמידות בפנינו, עולם שלם של ערכים — בדרך כלל ערכים קולקלים שעלולים להפוך לתפיסת מציאות פוגענית למחזיקים בה ולסביבתם.
והנה בא גל: עוד שני בלוגים פמיניסטיים חדשים ומצוינים:
שווה לחשוב רגע גם על המשמעות הנגזרת מהמושג היא-סטוריה: מה תפקידה של המילה הזאת, ומה היא משיגה בפועל? כאמור, המילה הומצאה כביקורת על הגישה הפטריאכלית בה נכתבה ההיסטוריה עד כה, מטרה חשובה ללא ספק. אני תוהה האם השימוש שנעשה כיום במושג "היא-סטוריה" לא חוטא קצת למטרתו, בכך שהוא מתייחס להיסטוריה נשית ולכן אמורה לעניין רק נשים. האם נכון לייצר שני קווים היסטוריים מקבילים: his-story ו-her-story, או שנכון יותר לפעול למען הכללתן של נשים משפיעות בתכנית הלימודים הכללית, כאמצעי להכללתן כשוות בחברה?
בשיטת ה"או-או" הזאת, הבחירה באחת אוטומטית מבטלת את השניה. רק לאחת מגיעה זכות קיום בסוף. רק אחת תהפוך למודל. הקמפיין משאיר אותנו בעולם שבו יש יופי אחד אבסולוטי שכל הנשים צריכות לשאוף אליו ולהתאמץ להשיגו. בנוסף, הוא מבהיר היטב שהיופי הזה מוכתב על ידי גברים ולמענם. ובשורה התחתונה – זה בכלל לא משנה מהו אותו מודל, העיקר שזכינו לצפות בעוד אישה ערומה.
אז מגיע פורים, ולמשך יומיים-שלושה האיום החברתי מוסר ויש לנו חופש – ופתאום המיניות הנשית מרימה את ראשה. אולי, בעצם, הנהירה אחר תחפושות זנותיות אינה עוד כניעה לציוויים פטריארכליים דכאניים… אולי תחפושת הזונה היא זו שמבטאת את החופש האמיתי שלנו. אולי אנחנו צריכות ללמוד מכך על מיניותה של "האשה המשוחררת" בשאר ימות השנה. יודעות מה, אולי תחפושת הזונה היא בכלל התרסה.
הדיסוננס בין החשוף והמכובד הוא פשוט גלגול של פרדוקס הקדושה זונה, והינו עבש, ישן ופטריארכלי. אין כאן דיסוננס אמיתי, רק מבנה חברתי שלא מכיר בנשים כיצורים מרובדים שיכולים להיות גם סקסים וגם עוצמתיים ואוטונומיים.
וזו אולי, האבחנה שיש לעשות, נדושה ככל שתהיה- תחפושת זנותית שנוחה ללובשת, שגורמת לה להרגיש משוחררת, יפה, ונחשקת מבלי להשפיל אותה בקור וכאב היא תחפושת טובה, אפילו אם היא מייצור המוני ואפילו אם היא מתאימה לפנטזיה גברית.
כשישב לו מעצב המודעות וניסה לחשוב על הכניעה האולטימטיבית, הדבר המבזה ביותר שניתן לעשות למישהו, הוא חשב על וזלין. הממשלה היא אישה (או גבר) שמזדיינת בתחת, וזה הדבר הכי חלש ועלוב בעולם- ולא חלילה, כיף, חלק מהמיניות הנשית או הקווירית. מבחינת סולידריות ואחרים, יחסי מין הם סוג של יחסי כוח, סוג של אלימות. זין הוא כלי נשק, אמצעי להכנעת היריב- ולא חלילה משהו שנועד לגרום עונג. זין מניע אנשים, זין מניע נשים. זין כופה עמדות ומשנה דעות, הוא נכנס לגוף ומשתלט עליו, מזהם אותו.
האיש הזר ניקר במושב שלו, לא מודע בכלל לתפקיד הראשי שהוא משחק בסרט האימה שבראש שלי.
תחנה האחרונה יצאנו, האיש הזר, הנהג, ואני, החוצה לגן האם. כבר לא נשמתי.
והכי מופרע? הכי מופרע זה שהייתי אסירת תודה לו, לגבר הזר הזה, על זה שהוא לא תקף אותי מינית.
סטריאוטיפים כנגד גברים מזיקים לגברים ונשים כאחד, ומאפשרת להמשיך לחיות בחברה לא שוויונית ולא הוגנת, בה יש גברים שזוכים להקלות וזכרים אחראיים, אבל רק סוג אחד של נשים* שתמיד חייב לקחת אחריות על מעשיו, ובמקרים מסויימים גם על מעשי הסביבה.
הטרדות הרחוב שבאמת מוציאות אותי מאיזון אינן אלו בהן הופכים אותי לאובייקט מיני- נוגעים בי, צועקים לי, שורקים לי. הטרדות הרחוב שמוציאות אותי מאיזון הן אלו בהן הופכים אותי לאובייקט, נקודה. נגד ההחפצה היומיומית אין שריון מוכן, אין נאומי תוכחה, רק תחושה חמוצה ומעורפלת לפיה המרחב בו את עומדת אינו באמת שלך, ואת אורחת תמידית במרחב של מישהו אחר.
פמיניזם לימד אותי על אחוות נשים. הדימוי הנשי של נשים קנאיות וסכסכניות מעולם לא היה קרוב אלי, אבל כמות ההכלה, ההקשבה, העזרה והאהבה שנתקלתי בהן בקהילה הפמיניסטית מדהימה אותי כל פעם מחדש. לא שאני אומרת שכולן אוהבות ומתחבקות כל היום, אבל בשנה האחרונה בכל פעם שהייתי צריכה עזרה- אם זה בכתבה, או בחיפוש פמיניסטי כלשהו, הבקשה שלי לעולם לא נשארה באוויר. רק בשבוע האחרון זרקתי לאוויר בקשה לעזרה בכתבה, ומייד קיבלתי יותר עזרה ממה שהייתי צריכה מלכתחילה.
חמש שנים אחרי שנקברה הצעת חוק שתכליתה למנוע את מצעד הגאווה בירושלים, ח"כ אריה ביבי שלף אותה מחדש – הפעם כדי להצר את צעדיהם של קיצוניים ימנים בעיר. אלינור סידי על מהות הדמוקרטיה וחרבות פיפיות
לפי הנאמר במגילה, אסתר פועלת בכוח המוח ובתככי חצר שלא היו מביישים פוליטיקאים מנוסים. מכאן עולה כי אין להניח שהמראה החיצוני שלה השתנה, אלא שהישגיה לא היו קשורים למראה זה.
השאלה היא אם בקריאה ליציאה כנגד דיכוי המתקיים בחסות חופש תרבות ופולחן של קבוצות מיעוט, אין אנו פועלות להשכחת מקומה של קבוצת הרוב כקבוצה שקופה שמסווה היטב את הדיכוי המגדרי שבה.
בינתיים מתנהלים ברשת דיונים, אם הפעולה הזאת תשיג את מטרתה – מאבק באלימות מינית – או שמא גברים רבים פשוט ינצלו את ההזדמנות לבוא ולצפות בנשים בלבוש זעום. בקבוצה הירושלמית הדברים סבוכים במיוחד, מפני שהתעוררה כמובן שאלת החרדים. האם הצעדה הזאת היא חלק מהמאבק נגד המגמה של סילוק נשים מהמרחב הציבורי (ההדרה)? לעומת גורמים שניסו לחבר בין הדברים, נראה שהמארגנות מבקשות שהצעדה תישאר נאמנה לתנועת הסלאט-ווק העולמית ומטרותיה.
בכניסה לכנס הרצליה פגשתי את ג' ששאל אותי, כשארשת תימהון נסוכה על פניו, "מה את עושה פה?" למרות שתשובתי הסתכמה בחיוך קצר, המשכתי לחשוב ארוכות על השאלה ששאל ועל פשרה. ג' ואני משתייכים לאותו מילייה, פחות או יותר, ושנינו היינו בעבר פעילים באותה תנועה פוליטית. עדיין, לדידו של ג', שלראשונה ראיתיו חנוט בחליפה, לא היה זה מובן מאליו שכנס הרצליה הוא מקום שאני יכולה להימצא בו.
אבל מבין הדברים שהיא אמרה אתמול בערב, היא אמרה משהו אחד שבהחלט צריך לתת עליו את הדעת. כאשר ליאור שליין העלה בפניה את האמירה השחוקה: "את רוצה להגיד שעדיף להיות אישה במצרים או בארצות ערב?" היא ענתה לו: "בדמוקרטיה אתה צריך לבחון אזרח מול אזרח בתוך המדינה- ולא מול המצב של אזרחים במדינות אחרות שהן לא דמוקרטיות. למה אתה לא משווה אותי לאזרחי צרפת או שוויץ?"
נשים צריכות להסתיר את העבר המיני שלהן כדי שהפרטנר לא יחשוב שהן שרמוטות? מעניין, אך דומני שקראתי כבר משהו דומה. ייתכן שזה הופיע במאמר במגזין המקצועי "קוסמופוליטן", או אולי בדו"ח מחקר פורץ-דרך בכתב העת "מעריב לנוער", גליון תשמ"ב (4), איפשהו בין עדכון על תחרות נערת החן למחשוף של ברנדה. עם זאת, תמיד טוב לקבל אישוש נוסף מפי דוקטור.
"הכצעקתה" במועדפים שלי מאז שהוקם, בערך. אני מטפחת ארון ספרים פמיניסטי על השידה שלי. הסתכלתי בשני המקומות והחלטתי שלא אשתוק, הפעם. כמה ימים אחר כך, באתר של החברה, מצאתי טופס "צור קשר", ויצרתי. הם לא ענו לי. בכלל. תהיתי אם כתבתי משהו לא בסדר, או לא כתבתי מספיק – בעצם, אני יודעת שכתבתי הכל: מה קרה. איפה. מתי. ושיעדכנו אותי, איך טיפלו במקרה. לא ענו לי.
בשבת כתבתי להם שוב. הפעם, הייתי תקיפה יותר: דרשתי שיעדכנו אותי. ושלפחות יכתבו אם קיבלו את הפניה. הם עדיין לא ענו לי.
הסרטון "איך להסתיר שאת שמנה בפייסבוק", שעלה בתחילת השבוע ברשת, כולו מוסר כפול: כי הרי כולנו יודעים שאף גבר אינו סובל מעודף משקל, איברים מדולדלים או סתם כיעור גנטי. המסר המעוות שהסרטון הזה מעביר- חייב להיקבר
תאמרו: הזמנים השתנו, עכשיו הגיע זמנו של החוק, הבשילה ההבנה. אלא שאך לפני שנה אותה ועדה בדיוק דחתה את אותה הצעה בדיוק. הכיצד? לפני שנה הגישה אותה חנין זועבי, עכשיו הגיש אותה יריב לוין.
כל סירוב לרשום בתעודת הזהות או לבצע הפריה הוליד עתירות לבתי המשפט, שפסקו נגד ההלכה. הניחו לעם היהודי לעצב את משפחתו בעצמו. פתיחת הסכרים תחזק את המשפחה המוכרת
בניסיון להוכיח שגוף האישה אינו אובייקט, מארגני "צעדת השרמוטות" משתמשים בגוף האישה כאובייקט, כאחרון הפרסומאים החרמנים. אם אנחנו לא מראות ציצי, הדעה שלנו לא נחשבת?
אז בכנות – בואו נתחיל מלהוריד, מיד, את השקר היומרני של "סולידריות" מהתנועה הסקסיסטית והמיזוגנית הזאת. לא אכפת לי מה אתם עושים נגד הכיבוש וכמה מהר תביאו את השלום. פשוט לא אכפת לי. סולידריות זה עוד משהו מעבר ל"כמה אנשים משתפים פעולה במאבק אחד". לשלב שבו אתם סופסוף מנסים לחשוב לעומק איך אתם נופלים כל פעם מחדש לטעות הזו נגיע אחר כך – כנראה שכמה נשים שהן פעילות מרכזיות זה לא מספיק. גם למסמס ישיבות שמנסות להתמודד עם שוביניזם וסקסיזם לא ממש תורם לעניין, אגב.
אונס הוא לא כלי שיווקי לגיטימי. לא למטרות מסחריות, לא למטרות עקרוניות, לא לסיום הכיבוש, לא למחאה נגד מדיניות הממשלה. הוא לא כלי לגיטימי. זה עד כדי כך פשוט.
ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.
אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם.
ערכת חדר התוכן תאפשר לך לקחת את התלמידות, התלמידים וחדר המורות לסיור מסביב לעולם בנושא זכויות נשים ולעמוד על הקשר בין הפרותיהן השונות. תוכל/י להציע להם להתבונן במשקפיים של זכויות אדם על זכויות נשים במקומות רחוקים ואז לקרב את העדשות ולהתבונן בסביבה שלנו.
יום האשה, הבא עלינו לטובה ב- 8 במרץ, אינו סתם יום. ביום הזה, לפני 155 שנה, יצאו התופרות במתפרות בניו יורק לרחובות למחות על הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן. עד אז הן ננעלו מדי בוקר באולמות גדולים, שדלתותיהן נפתחו רק בערב, והועבדו בפרך ללא הפסקות, חופשה, חופשות לידה, זכות בסיסית לחופשת מחלה, שעות נוספות ועוד. כלום. כמו הפועלים היום ב- sweat shops בעולם השלישי.
עטיית המסכות, לבישת הבגדים הלא-שגרתיים ונטילת הזהות החדשה, ולו באורח זמני, אמורות היו לספק הזדמנות נדירה. הזדמנות למה? אם לא לשבירת כללים ולבעיטה במוסכמות, לפחות להיכרות כלשהי עם תחושותיו, יתרונותיו ומגבלותיו של האחר.
אלא שבניגוד לקרנבל – ההילולה החושנית שנחוגה באותה תקופה של השנה בעולם הנוצרי – פורים נתפש בעיקר כחג לילדים. אולי זהו אחד ההסברים לפער העצום בין ערעור הסדר הקיים וחציית הקווים – המגדריים, החברתיים והמעמדיים, שהם ממאפייניו החשובים של הקרנבל, לבין "העליצות" המתוכננת והמתוזמנת של מסיבות פורים הצווחניות במרכזי הערים בישראל.
עוד מילדותי אני זוכרת איך אמא שלי נהגה לשנן בפני את המשפט "גבר שמשלם עליך זה גבר שקונה אותך". מאחר ואני לא חפץ ואין לי "תג מחיר" כלשהו, אין שום סיבה בעולם שאני אתן למישהו אחר לשלם על הדברים שאני רוצה לרכוש. בנות יקרות, כשאתן מגיעות לדייט בלי ארנק, אתן מכריזות בגלוי – אני למכירה וזה תג המחיר שלי. עד כמה שידוע לי, הפואנטה של יציאה לדייט זה לא הנסיון למכור את עצמך למרבה במחיר, אלא למצוא אהבה, לא? אז למה לזלזל בעצמכן ובערך שלכן בצורה כל כך בוטה?
אדרעי נמצאת אפוא בחברה טובה. יש לה רק עוד בעיה קטנה אחת: היא מזרחית. ואשה מזרחית היא עדיין, עבור רבים, דמות שלקוחה מסרטי בורקס: צעקנית, טיפשה, אלימה, שתשב במטבח, שלא תצייץ, שתעוף לנו מהעיניים ושתיתן לגברים לנהל את העניינים.
ג’קי הקדיש אתמול את "הציור השבועי לילד" ליו"ר ועד עובדי הרכבת. בדיוק בעמ’ 100 של "7 ימים", תחת הכותרת "איפה הפטיש?", מופיעה דמותה של אדרעי (מבלי להזכיר את שמה) כמפלצת מאיימת. היא מניפה את ידיה מעל קרון רכבת ובו נהג קטר שנראה מבוהל, נוסעים ואזרחים מביטים אליה, הענקית שמסתירה את השמיים, כמו היתה קינג קונג בניו יורק, גודזילה במסע הרס, או דינוזאור משחר לטרף. פניה מעוותים והאווירה שמתאר הציור נראית, לפחות בעיניי, אלימה במפגיע. כן, יש שם איזה פטיש. מה אמורה, ילדים, לעשות אדרעי הענקית עם פטיש מעל קרון נוסעים? אתם יכולים רק לנחש.
יש לנו את הקטע עם הגניקולוג מכיוון שהתכנים שעולים בביקור הזה נוגעים לנו בעצבים החשופים. אולי בגלל שהם קשורים ישירות לנשיות, מיניות, זוגיות, לידה ואמהות. כל הנושאים שאנחנו נושאות לגביהם כל כך הרבה רגשי אשם, חוסר ביטחון, חרדות וטונות של ציפיות חברתיות ומשפחתיות. קשורים לרגעי האושר והכאב הכי גדולים שחווינו.
הטרדות הרחוב שמוציאות אותי מאיזון אינן אלו בהן נוגעים בי, צועקים לי, שורקים לי, אלא אלו בהן הופכים אותי לאובייקט, נקודה. נגד ההחפצה היומיומית אין לי הגנה, רק תחושה לפיה המרחב בו אני עומדת באמת שלי, תחושה של אורחת תמידית במרחב של מישהו אחר
פסיקותיה האחרונות של הנשיאה דורית ביניש לטובת נשים היו יוצאות דופן בחשיבותן. כעת מתגנב החשש כי מה שהיה לא יהיה. מי ייפגע? האוכלוסיות החלשות ממילא, ביניהן הנשים היהודיות והערביות
התקנות של ויזניץ (בחדרי חרדים) "למה כל דבר שאמור להישמר בחדרי חדרים מוצא מיד את מקומו לבחדרי חרדים"
אני, למה אני הבאתי את סיפור הזוועה הזה, הטורד את נינוחות ערב שבת? השבוע נקרא את מגילת אסתר. סיפורה של התינוקת לבית חשמונאי הזכיר לי שתי תגובות של שתי נשים לרוע שאיים לפגוע בגופן ובנפשן – ושתי ואסתר.
את המילים בכותרת כתבה ושרה שרה ב"ק. כן, ההיא מהטלוויזיה, עם המטפחת, שיוצאת עכשיו נגד האיסור על שירת נשים ומסעירה את העולם הדתי. "אף פעם לא הייתי טיפוס שהולך בתלם"
הן שברו שיאים, הגיעו להישגים וקטפו פרסים – אבל משום מה נשים מצליחות בעולם ובישראל מתקשות לראות את עצמן כ"מצליחניות". לקראת כנס נשים ועסקים השנתי של TheMarker שיתקיים ב-5 במארס מדברות הבמאית אורנה בן דור, השחקנית אסתי זקהיים וסמנכ"לית משאבי האנוש של מיקרוסופט אפרת ליאני על התופעה
מה נשים יוזמות (פרופ' איילה מלאך פיינס, פרופ' מירי לרנר, The Marker)
בשנים האחרונות חל גידול משמעותי בחלקן של נשים בשוק העבודה, אך מחקרים מגלים כי מגמה זו פוסחת על קהילת היזמים, ושנשים רבות הפונות לעסקים עושות זאת מחוסר ברירה
התודה על ההפנייה לכנס מדיר נשים נוסף היא לטל ברייר בן מוחה: "איפה הן המנכליות? הסמנכליות? כנס ת"א 100 LIVE 3 מפורסם כמעט מדי יום בכלכליסט עם רשימה של 27 מרצים-מנהלים-בכירים… " … להיפגש פנים אל פנים עם המנהלים שמרכיבים את המדד…" וכשהם כותבים "מנהלים" הם מתכוונים ל"מנהלים" ואליהם בלבד…" :
8-10.3.12 בניו יורק- המפגש השנתי השלישי של "נשים בעולם" בחסות האתר הדיילי ביסט והמגזין ניוזוויק: מפגש בין מנהיגות פוליטיות, בכירות בכלכלה ובעסקים, אקטיבסיטיות, סופרות ועיתונאיות מכל רחבי העולם. פרטים נוספים באתר הדיילי ביסט , פירוט מלא של המושבים השונים בכנס
אונס הוא עדיין פשע שפוגע בעיקר בנשים. אחרי חשיפת התעללות בקבוצת פוטבול באוניברסיטת פנסילבניה ובכנסייה הקתולית, יותר ויותר גברים אמריקאים נאבקים לקבל הכרה כקורבנות
יותר מכל דבר אחר, מה שהסיפור הזה מדגים בעיני הוא את הכח החתרני והמפרק של ביסקסואליות, כח שחותר תחת כל נטיה מינית באשר היא ומפרק את החלוקה הבינארית שכל מבנה המיניות בחברה שלנו בנוי עליו.
סערה סביב אמצעי מניעה ממשיכה להסעיר את ארה"ב: הצעת חוק ( שלא עברה בסנאט) נועדה לאפשר למעסיקים להימנע ממימון טיפול או תרופות במסגרת הביטוח הרפואי בשל אמונה דתית או עקרון מוסרי. הקמפיין לבחירתו מחדש של אובמה דווקא חושב שההתמקדות בזכויות נשים היא לטובתו: הם הוציאו את המסמך הזה כפארודיה על ההצעה הרפובליקנית:
סערת ראש לימבו – סנדרה פלוק: שדרן הרדיו השמרן הפופולרי ראש לימבו בהתקפה חזיתית על סטודנטית למשפטים מג'ורג'טאון שהעידה בקונגרס בנושא אמצעי מניעה וביטוחי הבריאות: בין היתר הוא קרא לה זונה, השתמש במושג פמינאציות ודרש שתצלם ותפיץ קלטות שלה עושה סקס – הרי הוא "משלם המיסים" על אמצעי המניעה שלה. סיכום הפרשה (עד עכשיו) בתכנית של רייצ'ל מדוו . גרסא קצרה יותר (איירין קרמון, סלון)
כוכב "חסרי בושה" מספר איך הוא עושה את זה (הארץ) נער הומו במשפחה ממעמד הפועלים הוא לא דבר שכיח בטלוויזיה האמריקאית. ראיון עם קמרון מונהאן , שמגלם את דמותו של איאן בסדרה
האחות הגדולה 