When you strip everything away, that’s the root of the GOP’s campaign against abortion, contraception, and laws that protect women from domestic violence
דווקא כשלנשיאות מתמודדת לראשונה מועמדת בעלת סיכוי ומוניטין ציבורי, נשות מקסיקו תומכות בהמוניהן בפוליטיקאי יפה תואר, אך בעל רקע בעייתי שכולל בגידות וילדים מחוץ לנישואים
ראשית, כדאי לתקנו ולומר לו, אלה לא היו אבות מייסדים כי אם נשים מייסדות. ואז גם ראוי להזכיר ללוי שמחאה עממית כמו זו שמתפרצת עתה, מגיעה מעומקי הציבור. היא מגיעה לפני הכל משכונות מצוקה, ממחוסרי ומחוסרות דיור, מכאלה שמתמודדות עם עוני והפרטה. היא מגיעה קודם כל מאוכלוסיות מודרות ושקופות, ממנעד רחב של ציבורים שמאסו במנהיגים.
כי כשמדובר בזרים, לא רק שזאת הזדמנות פז לקרוא לגרש אותם. אלא שהם אלה שתמיד באים ל… את הבנות “שלנו”. של האומה. של השבט. זה שהדרת כבודו (honor) תלויה בבתוליהן ובצניעותן המינית. הנשמרת לבעליה. ואת זה השבט לא יסבול. ועם זה האומה לא תסכין.
אבל היצרים הקמאיים, הקדמונים, להציץ אל מתחת לשמלתה, לחשוף את ערוותה – ובכך את ערוותו, לביישו ולהשפילו, ממשיכים לרחוש. כי כולנו רוצים לגדול קצת על חשבון הגדולים… אז אנחנו נהנים לקרוא על כך שהיא מעסיקה עובד זר: גם לא מנקה בעצמה, וגם עוברת על החוק בביתו של הממונה על שלטון החוק. ועוד נתפסת על חם. פדיחה. להדרת-כבודו.
אחרי שראיתי את השלט של אגודת אפרת בבית אל, הבנתי שמטרותיה הן לעודד את הילודה היהודית כדי ללחום את "המלחמה הדמוגרפית" מול הפלשתינים. ומה שעוד יותר מדהים – כמעט כל צוות האגודה הוא על טהרת הגברים בלבד
על אימא שלה היא אמרה קדיש, היא נגד "ההפרדה הנוירוטית בין גברים לנשים" ומודה שהפיצול בציונות הדתית הוא עובדה מוגמרת ■ היא בעד שימוש באמצעי מניעה ובטיפולי פוריות, ורצח רבין הביא אותה לתובנה שההלכה "הפכה להיות בשירות הרשע"
כשמוצר הצריכה הנפוץ ביותר בו הוא גופן, בריאות ונפשן של נשים. קוצרים מהן ביציות (תהליך כירורגי והורמונלי מסכן נשים), מפמפמים את גופן בהורמונים, מכניסים אותן לחדרי ניתוח, ובקצה יותר נמוך של סקלת השימוש בנשים – גם מכניסים אותן להריון עבור מי שיכולים לשלם על חכירת הרחם שלהן.
עברי רוד (תנסו בעוד יומיים, בת עמי נוימאיר פוטשניק)
מה שיניב ויצמן אומר, בגדול, זה כן. כן, המצעד הוא אירוע מסחרי ויח"צני ואתם, כולכם, ניצבים. אתם תבואו למצעד כדי לקשט את גן מאיר ולייצר תפאורה הולמת למשאיות של המועדונים, חברות הסלולר ומנועי החיפוש. אנחנו נדאג לכך שתוכלו לקנות מים במחיר מופקע ואתם תהיו גם הרובוטים הקטנים במסע הפרסום של אירועי הגאווה ואם יש לכם טענות אתם, איך נגיד, קטנוניים.
אני רציתי לראיין את גליה וולך, המועמדת לתפקיד יו"ר נעמת מטעם סיעת עוגנים, בראשות עופר עיני, אך היא לא רוצה להתראיין. לא לבלוג הזה ולא לאתר סלונה. זה קצת מוזר, במיוחד לאור העובדה שחיפוש גוגל של "גליה וולך" מניב מעט מאוד תוצאות.
כאן מכבסים את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית, מטאטאים את הבעיות מתחת לשטיח, או כל אנלוגיה לקשר שתיקה שתחפצו. כמו בקיבוצים, כמו בחברה החרדית, הקורבן מורחק והפושע (לכאורה, לכאורה) ממשיך במעשיו באין מפריע.
ויש עוד: החשדות שהתפרסמו הינם קצה הקרחון, אליבא דתושבי הקריה. הסיפורים ששמעתי נעים על הגבול בין טלנובלה פסיכית למסמך אנושי רקוב. את מה שמסופר בקריה כבדרך אגב, באותו טון שבו מדברים על הוזלה במחירי הטיטולים, אני לא יכולה לכתוב כאן, מחשש לתביעת דיבה.
כאשה, יש לך סיכוי גבוה בהרבה להיאנס ע"י קרוב משפחה, שכן או מורה, אבל מפני שהייה בבית עם הקרובים אליך לא מלמדים אותנו לפחד. מלמדים אותנו לפחד דווקא מהמקרים הנדירים. אלו הם המקרים שמגיעים לכותרות ומרכיבים את הסיוטים והפחדים שלנו, ונראה לי שיש לעצור ולתהות על הסיבה לכך
שנתיים וחצי עברו מאז הותקפה י' בנמל תל אביב על ידי ארז אפרתי, שהיה אז מאבטח הרמטכ"ל • שנתיים וחצי, אבל היא לא מצליחה לשכוח, ממעטת לצאת מהבית, ישנה עם טלוויזיה דולקת ונבהלת מכל רעש • י' תבעה את אפרתי, שמרצה שמונה שנות מאסר, בהליך אזרחי, ובחודש שעבר זכתה ב-1.6 מיליון שקלים • זה לא מפצה אותה: "חשוב לי שיידעו שאדון אפרתי הנכבד הוא לא אדם נורמטיבי ולא מלח הארץ. הוא אדם מסוכן, והפגיעה שלו רחבה ולא מסתיימת כאן ועכשיו עם גמר ההליך המשפטי. זו פגיעה לכל החיים"
מי שמרשה לעצמה להכליל בצורה כל כך חסרת אחריות ולשים גברים בקופסה של "מרביצים" ונשים בקופסה של "מורבצות", זוכה במקום של כבוד במצעד הנאלח של אנשים שמעודדים את תרבות האונס. נכון, אתם ואני חכמים ונבונים ויודעים שזה בולשיט טהור.
משרד הבריאות מתעקש על חיבוק הדוב של הנשים הבוחרות בלידת בית. הוא מחליט בשבילן ובשביל היילודים שלהן, ומקפיד להתעלם ממה שהן אומרות או ממה שמספרים המחקרים.
מחקרים מראים שלידות בית מתוכננות אינן מסוכנות יותר. בהולנד, כשליש מהנשים יולדות בבית. רק בישראל הלידה בבית מתבצעת במימון פרטי ואין תמריץ כספי. את זה צריך לשנות
לידות בית: לא אושרו ההנחיות השנויות במחלוקת ynet, הארץ
בשילוב של מאצ'ואיזם ישראלי שקשה לו לקבל את הגבר הנשי יותר, יחד עם החברה הפטריארכלית השוביניסטית שאין מה לעשות אבל אנחנו עדיין חיים בה. מהסיבה הזו אגב, נורא קשה להיות הומו בישראל. לסביות זה סוג של פנטזיה גברית וזה נתפש כמשהו הרבה פחות "פרובוקטיבי" ולכן כאילו "יותר קל" להיות לסבית.
יש משהו לא בריא בפמיניזציה של השמאל, שהיה פעם ביטחוניסטי למהדרין, עד שלפעמים נראה כי ההטיה השמאלית אצל מנהיגות הפמיניזם המיליטנטי חזקה אפילו יותר מהצורך להגן על נשים מעברייני מין
כי באמת, לחיות בפחד תמידי זו לא צורה של חיים, אלא של הישרדות בלבד. אבל הנשים האלה הן גם אימהות לילדות וילדים, ובסופו של דבר, התעלמות מסכנה לא באמת מעלימה אותה.
כדאי אולי לפקוח את העיניים, להביט במציאות נכוחה, ולחשוב איך ומאיפה השינוי אמור להגיע. וכן, מאיפה שאני מסתכלת, זה צריך להגיע בדיוק מהחינוך שהן נותנות לילדים ולילדות שלהן. להמשיך לתלות את האשם בנפגעות זו גישה שתעשה הכל חוץ מלמנוע את האונס הבא. למעשה זו בדיוק הגישה שתכשיר את האונס הבא, זה שעלול לפגוע בבנות שלהן.
אולי הכלבות נובחות והמחאה עוברת. רק לא ברור לאן, היא עוברת. הנשים במצרים למדו זאת על בשרן. שום מחאה חברתית שמתייחסת להטרדת נשים כ”משהו שקורה בכל מקום”, אז גם אצלנו – לא ראויה לשמה. ומאבק שלא כולל לא רק את התביעה אלא גם את מימושה, קודם כל אצלנו בבית!, לשנות מן היסוד את היחס לנשים – לא זכאי לתמיכה.
מנתוני מרכזי הסיוע עולה כי כ-50% מהמקרים של פגיעה מינית קורים בבית (של הנפגע/ת או הפוגע) ולאו דווקא כפי שהרוב נוטים לחשוב במועדונים, גינות ציבוריות, חניונים ושאר מקומות אפלים, צדדיים ושוליים.
לי אישית נשבר הלב כל פעם שאני צריכה להסביר לפמיניסטיות אשכנזיות סטרייטיות צעירות למה ואיך בדיוק השיח מדיר, ומה צריך לעשות בנדון. נשבר לי הלב כל פעם שמבקשות ממני סימפתיה, אמפתיה, תמיכה וחמלה כשממש ממש פוגע בהן לשמוע שהן מדירות אותנו ומשעתקות יחסי כח היררכים בתוך התנועה.
בינתיים, כל עוד כרטיסי הביקור מהווים עובדה בשטח, אתן ואתם מוזמנות להצטרף אלי למצעד ההזויים. נהגתי להסתובב כסהרורית ברחובות, לאסוף את הכרטיסים, לקרוע לשניים ולהשליך לפח. עכשיו, כחלק ממאבק בתופעה, פעילות מרכזיות הקימו יוזמה במסגרתה יאספו אנשים שהנושא יקר ללבם את הכרטיסים, על מנת להגישם במאוחד למר ראש העיר, ולהמחיש את מימדיה.
הורים לא מדברים על כך עם הילדים/ות שלהם, בתי ספר מעדיפים לתקצב תכניות הכנה לצבא וחיזוק המורשת היהודית, מאשר לתקצב תכניות של כישורי חיים למיניות בריאה, רופאי ילדים מתחמקים מהפיכתם של המטופלים שלהם למיניים, והפורנוגרפיה נשארת המקום היחידי שהנער/ה מקבל/ת "מידע". אחרי זה אנחנו מתפלאות מדוע יש כל כך הרבה חוסר ידע, חוסר רגישות וחוסר כבוד הדדי ביחסי מין.
אני? אני הרגשתי שרק מושכים אותי אחורה. מושכים אותי למקום שבו גבר ואשה הם שונים. תמיד. מקום שבו האמהות שלי מיד מתחברת לנשיות שלי והגבריות האינסופית של בן זוגי מוגדרת על ידי ההגנה שלו על התא המשפחתי שהוא מטפח.
המדינה צריכה לבטל לחלוטין את מוסד הנישואים ולהציע תחתיו כמה דגמים של הסכמים – להולדת ילדים/ות, לגידול משותף של ילדות/ים, לניהול משותף של משק בית ואם מישהו/י רוצה – גם לבלעדיות מינית.
היא רוצה להלחם למען זכויות נשים בעולם העבודה, לספק חינוך חינם מגיל אפס, להוציא את נעמת מהקפאון שאליה הוביל עיני ולהפוך אותה לארגון פמיניסטי מוביל. ראיון עם המועמדת לראשות נעמת, תמר זנדברג
סתבר שיש הרבה פמיניסטיות ומסתבר שזה לא שיש להן או אין להן חוש הומור, אבל יש להן המון מה להגיד והנה יש מקום להגיד את זה ויש מי מבינות שישמעו ויגיבו בחיוך, באמפטיה, בהנהון של 'כן, מוכר, מוכר'.
וכאן הבעיה: הסכמה קבוצתית להדיר חלקים מהאוכלוסייה אינה הסכמה דמוקרטית, היא אנטי-דמוקרטית. עמדה, ואפילו גובשה בהסכמה וברוב מוחלט, המשיתה כללי הדרה על קבוצה מסוימת אינה דמוקרטית ביסודה.
תדעו שה"פמיניסטים" המנהלים את הקרב הזה ומתנגחים בכם באופן שמבייש אותי, לא מייצגות ומייצגים פמיניזם. אני לא רוצה שתלמדו מהם איך מנהלים דיון פמיניסטי. הם לא מייצגים את כולנו.
סרטו של יריב מוזר, "גברים בלתי נראים", הוא מסמך אנושי מרגש, המביא את סיפורם של הקורבנות הבלתי מוכרים של הסכסוך הישראלי פלסטיני: גברים הומוסקסואלים פלסטינים הסובלים מרדיפה ומאיומים על חייהם ולכן נאלצים להתחבא בתל אביב, שגם בה הם בורחים מפני החוק.
אונס כנשק הוא תופעה עתיקת יומין. לפעמים “רק” כמניפסטיציה של כוח והשפלה, חותם סופי של ניצחון, לפעמים גם ככלי נשק דמוגרפי. במאה שעברה ידוע בעיקר האונס ההמוני של נשים גרמניות בידי הצבא האדום כשזה שיחרר את ברלין. אבל רק בעקבות המלחמה בבלקנים הוא הוכר כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות.(*)
גילויי האלימות של השבועות האחרונים הם סימפטומים למחלה ששורשיה עמוקים. בהיעדר כלים לעקור את השורשים האלו ולהנחיל נורמות שפויות של התנהגות אנחנו משדרים לדור הצעיר, שעדיין מגבש את זהותו, ש"אלים" זה ה"גברי" החדש.
שתי בנותיי, אחת שנתיים מעל ואחת בגיל של עטרה, כאשר פגשה את המורה/המשורר/איש הרוח שאת מוצאת לנכון להמשיך ולתמוך בו ציבורית. מה את מציעה לי לומר להן בסופו של יום על היעדר הסולידריות בין נשים הנותנות גיבוי לגברים פוגעניים כמו האיש הזה. תגידי לי רק מה?
"אין ספק שזה הספר הכי שימושי ובעל המידע הרב ביותר שאי פעם נכתב בנושא גברים מתעללים. נשים שיחומשו בתובנות המופיעות בעמודים אלה יוכלו להתחיל להחזיר לעצמן את השליטה על חייהן ". ד"ר ג'יי סילברמן,מנהל תכניות למניעת אלימות, בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת הרווארד
מוסף 7 ימים- ידיעות אחרונות
אבודות בג'ימבורי /תמר מור סלע – שורת מחקרים חדשים ממציאה מחדש את מדעי הדיכאון לאחר לידה
התפשטות / אלון הדר – ראיון עם הבמאית הגר בן אשר על סרטה מעוטר הפרסים "הנותנת"
לשאר המדינה צריך להזכיר, שנה בשנה, אנחנו פה. לא צריך להרחיק עד לתל אביב. לא צריך ללכת לגור בה, כי שוויון זכויות, הוא לא רק בתל אביב. שוויון זכויות, הוא בכל מקום. לא כל אחד יכולה לשרוף יום שלם על נסיעה מפה לשם לתל אביב. יותר קל כאשר המצעד קרוב לבית. יותר קל, כאשר האנשים שלא רואים מצעדים באופן שנתי פתאום יראו אחד. אני חוזרת לסיבה אחת – אנשים צריכים לדעת שאנחנו פה. רגע, אתם שואלים, למה בכלל צריך שידעו שאנחנו כאן? מה, אנחנו לא בני אדם כמו כולם?
תפקידנו כנשים חילוניות ודתיות לומר בקול צלול וברור, דיון רפואי על הגוף שלנו לא יכול להפוך להיות לא צנוע, והעירייה, משרד הבריאות וכל המוסדות מחויבים לנו הנשים ולבריאות שלנו, הרבה לפני המחויבות שלהם לאיזו צניעות חרדית מוגזמת.
וכמובן, לכו להיבדק.
נופר ממן הגיעה אמש עם חברותיה לתחנה המרכזית שבבירה. חרף עובדת היותה דתייה, סברו זוג חרדים כי בגדיה אינם ראויים – ואחרי שהחלו לקלל אותה, הכו אותה נמרצות עד שנאלצה להתפנות לבית חולים. נגד האב יוגש כתב אישום בשבוע הבא.
אנחנו מזמינות את כל מי שמגדיר עצמו כ- 'לא אישה' לכתוב.
לפרק את היבשת השחורה, להתמודד עם "צחוקה של המדוזה", לשבור את הבינאריות אישה מפלצת- אישה מלאך ולכתוב לנו פוסטים מא/עלפים על החוויות המדומיינות שלכם ה'לא נשים' כנשים.
שינוי מבנה המצעד, ככה שמראש יתאים לקבוצות שהן לא רק קבוצת ההומואים- הצעירים- היפים- והשזופים- שבאו- לחפש- תיירים- בלונדינים- מאירופה, לא בא בחשבון. הוא לא בא בחשבון, כי אותן קבוצות הן בעמדת נחיתות מובנית א-פריורית. את עמדת הנחיתות הזאת צריך רק לתחזק, וזאת נעשה הכי טוב על-ידי הקשבה לביקורת, כך שאין צורך בעלבונות כמו "ממורמרים". אולי אפשר לספר את זה כטיפ לגל אוחובסקי, לקראת המאמרים שיכתוב השנה.
השכלת נשים והעצמתן הן תמיד מפתח לשגשוג ויציבות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תבין שלמעבר הסטודנטיות, כמובן תוך התחשבות בצרכים הבטחוניים, תהיינה השלכות אנושיות חיוביות.
Fighting funny may not be inherently more effective than fighting mad, but it does help correct abiding misapprehensions about feminism as a cheerless vortex: anti-male, anti-sex, anti-porn, anti-fun. In 2012, the anti-everything platform was occupied not by feminist agitators but the GOP politicians they were battling.
She devoted herself later to helping Javanese women maintain their handicraft livelihoods in a male-dominated society that practiced what she called “the gentle oppression” of women
16 סטודנטיות מאוניברסיטת העילית "דיוק" בארה"ב החליטו לפתוח עמוד פייסבוק שיילחם נגד התפיסות המוטעות שרווחות בציבור לגבי התנועה הפמיניסטית ופמיניזם בכלל.
לצילום כפרקטיקה תרבותית פנים רבות. אבל מעניין לציין את המצלמה כנשק (המלה האנגלית shoot משמעה הן צילום סרט הן ירי). כאשר גבר מצלם את קורבנו, האשה העירומה, הוא מנכס אותה ומשפיל אותה בה בעת. הופך אותה לראיה להפעלת הכוח שלו עליה. שבה היא לא רק נתונה לחסדיו מכוח עוצמתו הפיזית, לא רק מופשטת – ההשפלה הפומבית התדירה של נשים באשר הן – אלא מתועדת כך במצלמתו. תמונות קורבנותיו שהוא נושא עימו כקרקפות על חגורתו. אות לשווי השוק הגברי שלו.
בניגוד לאחותה, ההומופוביה, הביפוביה (והביסקסואליות) סובלת גם ממחיקה נרחבת, בנוסף ליחס השלילי. כך עצם קיומם – הן של הנטייה הביסקסואלית, הן של אנשים ביסקסואלים והן של הביפוביה עצמה – נעלם מעין הציבור דרך השיח התקשורתי והתרבותי. ועם זאת, לביפוביה השלכות רבות וחמורות על חייהם של אנשים ביסקסואלים.
הסדנה הוכרה כגמול השתלמות מטעם משרד החינוך, ואולי גם משום כך מלכתחילה נרשמו אליה הסייעות, שחששו ממנה. "זה מפחיד בהתחלה שאומרים לך קורס לשוויון מגדרי", מודה אהרון בגילוי לב. "הסתכלנו עליהן (על מנחות הסדנה, ת"ר) בהתחלה וחשבנו, מה הפמיניסטיות הללו באו לעשות. אבל לאט לאט, ברגע שמגיעים אלייך, את יותר פתוחה להבין. ואת רואה שזה לא שד מאיים".
לא רק הלהט"בים הישראלים מנוכסים, אלא גם הפלסטינים. אורן טען בנאומו שישראל נותנת מקלט לקבוצות פלסטיניות שלא יכולות לפעול בשטחים. בפועל, ישראל סירבה לתת מקלט במקרים שבהם היו הומואים פלסטינים שביקשו זאת.
כי אפליה, כל אפליה וכל הדרת נשים וכל פגיעה באוכלוסייה היא דבר מדרדר. זה לא מתחיל מיד באיסור על נשים ללמוד, או לעבוד, או לעסוק ברפואה, או לא לדבר בכנסים, או לשבת מאחורה באוטובוס. זה מתחיל בקטן. עם עוד "התחשבות" ועוד "התחשבות" ועוד "פגיעה ברגשות הדתיים" ולאורך זמן נפגעות זכויותיהן של נשים ונערות במרחב הציבורי בישראל בצורה בוטה.
בימים אלה רואה אור (ב"ידיעות ספרים") תרגום מחודש של "הנסיכה שלבשה שקית נייר". רוברט מאנץ' כתב, מייקל מרצ'נקו אייר.העלילה היא היפוך כמעט מלא של סיפורי אגדה קלאסיים: הנסיך והנסיכה עומדים להתחתן ואת הרגע המאושר מחרב דרקון, שיורק אש ובולע חתונה שלמה.
אוניברסיטת בר-אילן החליטה לתת תואר דוקטור של כבוד למלכה פיוטרקובסקי. מגיע לה, אבל דווקא זו עדות לכך שבהנהגה הדתית מקומן של הנשים עדיין חסום. השינוי צריך לבוא מלמטה
אז כיום כשסוף סוף הענקתי משמעות לכל דבר, החל מארוחות שבת וכלה בהרבה דברים שאת מסגרתם החיצונית ואת סוגי המאכלים לקחתי משם, למה בעצם נשאר להתגעגע? לחור השחור הזה שמנסה לשאוב אותי פנימה? לזיכרונות האיומים של ישיבה שעות עם מחזור תפילות בבית המדרש בחגים כי ככה יראו אותי השדכניות? לנישואין למישהו שהוא תוצר של חברה שבה אפילו לא לומדים תורה ברצינות? להאמין שעל כל פעם שהוא יושב עם חבריו, אוכל ושר, גם אני אקבל מקום בגן עדן?
בעלה של האשה הכלואה עכשיו כבר קיבל מהרבנים היתר לשאת אשה נוספת, אבל הוא טוען שהעובדה שאינו גרוש מאשתו הראשונה משמעותית בשל הזכויות שעשויות להיות לה בירושה ובפנסיה שלו. אלא שאשתו מסרבת לקבל את הגט בדיוק משום שהיא טוענת שהיא לא מקבלת את החלק ברכוש המשותף שמגיע לה.
מאבק אקולוגי רדיקלי ומאבק לשחרור מגדרי קשורים זה בזה קשר בל-ינתק. שחרור כדה"א לא יכול להתקיים ללא שחרור מגדרי ושחרור מגדרי לא יכול להתממש ללא מאבק אקולגי.
מי שניסתה ללכת באותו יום, גילתה שזרועות חשופות עלולות למנוע ממנה לממש את רצונה לבקר נימפית מצויצת. שלט מאולתר דיווח שם שבאותו יום הכניסה היתה לחרדים בלבד. אך אם תכסי את עצמך, הבטיחו הסדרנים, יסכימו שתיכנסי.
אמנם עירית היא זו שנושאת את ההריון, אבל דנה מרגישה יחד איתה את הבחילות והעייפות ולרגעים היא אפילו קצת מקנאה. בכל מקרה, ההתרגשות לקראת לידת ילדם המשותף – משכיחה את הכל
מהות הצדק החברתי היא חיסול שיטתי של שוליות ופריווילגיה. הרצון לחיות בעולם צודק יותר, שוויוני יותר, הוא פשוט לא שווה ערך לרצון לחיות בעולם "נחמד" יותר. אני לא טוענת שנחמדות זה דבר רע או שאין עלינו להיות נחמדים כלפי אחרים אם ברצוננו להיות! אני גם לא עושה הקבלה בין נחמדות לבין שיתוף פעולה עם אחרות. זה מה שאני אומרת: מיזוג הרעיונות של התנהלות אתית או התנהלות צודקת (טוּב) והתנהלות מנומסת (נחמדות) היא בעייתית, בלשון המעטה.
אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שמרגישה גיבורה, שהיא לא, כשהיא זו שיודעת מיהי לעצמה ומה נדרש ממנה לעשות, יום-יום, כדי להתמודד. אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שלא מרגישה גיבורה, שהיא כן, ושוב לייצר – הפעם באמצעות השפה – מציאות כפויה, מציאות בעל-כורחה.
באופן כללי אני חוששת מהגדרות שניתנות מבחוץ, שכשמן כן הן – עשויות לסמן גדר ובכך עשויות להותיר מישהי מאחור; ובנוסף הן עשויות "לעזור" לחברה להעלים עין מהדינמיות הכואבת שמתרחשת בתוכה פנימה.
וגנר, כך נראה, עשויה כולה ניגודים: יש לה תדמית זוהרת, פרובוקטיבית, שאת המציאות האפלה שמסתתרת מאחוריה היא חושפת בסרטיה, בזה אחר זה; היא אשה חזקה ועצמאית שיוצרת סרטים ובה בעת אשה שמתקשה מאוד לומר לא, כעדותה; ולמרות כל מה שעברה בחייה ¬ מבחינות רבות היא נותרה תמימה.
לא גזען, דוס (בת עמי נוימאיר פוטשניק, תנסו בעוד יומיים)
על הרקע הזה מתבלטות קבוצות באוכלוסיה שסבורות שההלכה היהודית העניקה להם פטור מהתמודדות עם הגזענות, המיזוגניה וההומופביה שלהם. אין להם שום בעיה עם מזרחיים או אתיופים, הם פשוט לא מספיק דתיים. הם מכבדים נשים יותר מכולם אבל ההלכה מחייבת אותם להשתיק אותן ולהעלים אותן מהמרחב הציבורי. אין להם שום בעיה עם הומואים אבל כתוב בתורה שזה תועבה.
המונח "להתיישב לשולחן", הוא אינו רק מונח מקצועי בשבילי. להיות פמיניסטית הוא אינו מקצוע בשבילי, ולא יוכל להיות מעולם. בשבילי זו דרך חיים. הגות ומחשבה בכל צעד ושעל, הוא היכולת שלי להצביע על הנקודה שבה כואב לי, ולדעת איך למצוא מזור לכאב אחר. הוא הרצון, החתירה לעולם שווה. עולם שווה שבו – נרגיש שוות.
אך השווי בעולם הזה לא ימדד בערך כספי, או מיליטנטי, אף לא בהשוואה- מי שווה יותר. אלא בתחושה הפנימית, התחושה שמתגנבת לאדם, לאישה. הביטחון בלחיות את חייך.
השבוע, ראינו באיזה שיעור את הסרט "מציצים", אבן דרך בתרבות הישראלית, ממש יצירת מופת. ובסצנה מסוימת כשהאישה כמעט ונאנסת, כל הכיתה התגלגלה מצחוק ודקלמה ביחד עם אורי זוהר "יבוא לך, דינה, יבוא לך." ורק אני, הפמיניסטית חסרת חוש ההומור, רוצה להקיא מהם.
הקמפיין של מצעד הגאווה 2012 משקף היעדר הקשבה והיעדר רגישות. אבל עוד לא מאוחר מידי. גם אם הקמפיין כבר נבחר, ויש דברים שפשוט קשה לשנות, לא מאוחר מכדי לפנות לפעילות ופעילים מכלל המגזרים בחברה ולנסות לשפר עד כמה שניתן את הקמפיין הזה. לא מאוחר מכדי לשלב לסביות בהנהגת הקמפיין, ולא רק באופן ייצוגי. לא מאוחר מלקבוע שמעתה ואילך ישוריין יצוג הולם לערבים בכל פורום קהילתי.
הסבר אפשרי הוא שלחברה המערבית יש טכניקות להרחיק מאיתנו את הצדדים הלא נעימים של הקיום, ובלבד שנמשיך לצרוך בעקביות את מוצריה. כשם שתעשיית המזון מרחיקה מאיתנו אם המוות והאלימות שכרוכים בייצור האוכל שלנו, כך אנחנו לא מודעים למה שמתרחש מאחורי הקלעים של אחת התעשיות המשגשגות בעולם. יש היום ילדים שגדלים מבלי לדעת ששניצל היה פעם תרנגול, תנחשו איזה גברים הם יהפכו להיות כשמדובר במין.
בעידן המדיה החברתית, הכוח והשליטה לייצר אמירת נגד התעצמה. כך למשל נוצר לאחרונה בישראל קמפיין אינטרנטי מקיף נגד חברת אקס, "שמים איקס על אקס". מה שמאפיין את היוזמה החדשה כנגד החברה הסקסיסטית הוא השימוש המסיבי במדיה טכנולוגית להעברת המסר: החל מדף פייסבוק שנקרא חרם גברים ונשים על אקס, המשך באוסף של דימויים חזותיים המציגים גברים שונים המשליכים תכשירי אקס לפח האשפה.
הדרת נשים איננה רק מניעת במה מנשים או הפרדת אוטובוסים, וההתנגדות להדרה זו על כל צורותיה – מקורה בהשקפת עולם הומאנית ושוויונית, המסרבת לקבל דה-הומאניזציה של נשים והתייחסות אליהן כאל חפצים נטולי סובייקט, חסרי פנים.
הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך."
אני מפחדת שאני אכיר את האנס שלי. הוא לא יהיה סתם זר, אלא הוא יהיה חבר טוב – מישהו שאני באמת אוהבת ומעריכה. אני מפחדת שזה יהיה בבית כלשהו, אולי בזמן מסיבה; אני לא אשים לב ואשתה יותר מדי, והוא לא, וכך תיוצר ההזדמנות.
זה אומר שרוב הפועלים הם בעצם פועלות. הן פועלות הנקיון. הן הפקידות. הן הפועלות בסופר. הן העובדות במשלחי היד ששומרים על הכלכלה. שמניעים את הגלגלים של המדינה הזו. אבל ככה זה- מרגע שמקצוע מסוים הופך לנשי יורד ערכו.
אין גבול לבושה: חברת קוולטיסט המעסיקה חרדיות בשוק ההיטק ומשלמת להם שכר נמוך, לא מתביישת לפרסם זאת ברבים.שוק מיקור החוץ בהייטק החרדי גודל עם כל שנה ושנה אך התנאים של העובדות החרדיות לא משתפרים, היחס המזלזל – עכשיו לשיא חדש. על חרדיות, שוק ההייטק וניצול
אותו תפקיד נורמטיבי, שלא מאפשר לאישה נשואה לבחור אם לקיים יחסי מין עם בעלה, היה מעוגן בחוק הישראלי עד לשנת 1988(!). עד לאותה שנה, לגבר היה מותר לשכב עם אישתו ללא הסכמתה. ולאישה, גם אם היתה צועקת ומתנגדת, לא היתה אפשרות להגיש תלונה, כי המעשה לא היה מוגדר כעבירה, הוא היה חוקי לגמרי.
ואז זה קורה: נהג המשאית מתחיל לנסוע אחרי, מגיע לרחבה, נעצר וחונה שם ושוב קורא לי מתא הנהג. בלית ברירה נעניתי לקריאה בחוסר עניין ופניתי לעבר המשאית. כשהתקרבתי, התחיל הנהג להגיד לי דברים בסגנון "מה את לא שומעת שקוראים לך? בנאדם מנסה לעזור, למה את מתנהגת ככה?"
ממש כמו בחו"ל, רשתות הנעליים בישראל החלו למכור נעלי עקב גם לילדות. אמא לבת 7: "מדוע מצפים מילדה במידה 29 ללכת על עקבים, היא לא אמורה לרוץ ולשחק"? הרשתות: "הנעליים לא נחטפות, הן טסות". וגם: ביקיני לבנות 3, ושיווק לאימהות: "פשע אופנה לא להקפיד על טרנדים עם הילדות"
מעשים דתיים ניתנים למדידה וכן אם אתה הולך לים מעורב אתה פחות דתי ממי שהולך רק לים נפרד, וכן אם את הולכת ללא כיסוי ראש את פחות דתית ממי שהולכת עם כיסוי ראש. למה? כי אתם עושים פחות מעשים דתיים.
דארה-לין וייס החליטה שבתה, בת 7, שמנה מדי. היא השיתה עליה משטר תזונה חמור, גרמה לה לאבד שבעה ק"ג, ובגיליון האחרון של "ווג" סיפרה בגילוי לב איך היא עשתה את זה. האם קיוותה לקבל את אות המאבק במגפת ההשמנה האמריקאית, זה לא הצליח לה
Elias Chacour, a prominent Palestinian archbishop in the Melkite Greek Catholic Church, recounts in a memoir that he once asked a convent if it could supply two nuns for a community literacy project. The mother superior said she would have to check with her bishop.
“The bishop was very clear in his refusal to allow two nuns,” the mother superior told him later. “I cannot disobey him in that.” She added: “I will send you three nuns!”
"אנחנו בשביתה רק שלושה ימים ואנחנו בטוחות שהם לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן". הציטוט הזה לא שייך לוועד עובדי הרכבת, אלא למגזר שעובד הרבה יותר קשה: נערות הליווי היוקרתיות בספרד
A Queer and Pleasant Danger: The true story of a nice Jewish boy who joins the Church of Scientology and leaves twelve years later to become the lovely lady she is today
After all, this isn’t really a new war—the assault on women’s rights has been happening for as long as women have been demanding them. This systemic and structural hatred of women is basically politics as usual—we’re just paying better attention
t may be too late for the late-middle-aged old new left to take feminism to heart. There’s hope for Occupy, though, with its plethora of young women activists and ideological openness
וכל הדוגמאות הללו הופכות לבוטות יותר אם נתייחס לאוכלוסיית הנשים בכל קבוצה וקבוצה. ואיך נסביר את זה כשלכולנו יש אמא, אחיות, חברות, נשים שאנו מעריכות?
הרעיון הבסיסי שאותו אנחנו רוצות להדגיש הוא שבכולנו פושה סוג של סטיגמטיזציה כלפי האחר/ת. רובנו יכולים ליפול להתנהגות ומבט שמפלה אחרים, באותה מידה שאנו יכולות להגיע לכדי התמודדות עם אפליה נגדנו.
הטקסטים גם הם עולים בקנה אחד עם הנ"ל, ומציגים את הנשים הביסקסואליות בתור אובייקטים מהנים למבט הגברי הסטרייטי וככלי למילוי טעמיו המיניים של הצופה הסטרייט המדומיין. לעתים קרובות, כל זה קורה גם תוך מעטה דקיק של 'תמיכה' בביסקסואליות, ובה בעת שליחת מסר מרגיע אל הקוראים, שהנשים בתמונות אינן באמת ביסקסואליות.
לפני התנועה הפמיניסטית, מיניות האישה הייתה הדבר היחידי שגברים היו צריכים למשטר, כי לא היה להן שום דבר אחר. אבות ואחים היו צריכים לשמור על הבתולין של הבת/אחות ולהעביר אותה לרשות הבעל, שהיה אמור לוודא שהוא הפרטנר המיני היחיד שלה. אלא שכניסתן של נשים לעולם הפוליטי, הכלכלי, והחברתי, נתנה להן כוח מסוגים נוספים; אם מטרתך היא לייצר חברה שבה הכוח הזה עדיין שמור בלעדית לגברים, אתה נאלץ למצוא דרך חדשה לדכא את הכוח הזה. אם התרגלת להשתמש בכלי הצניעות לדכא נשים, סביר שתנסה להתאים אותו למציאות החדשה הזו.
חוסר הסולידריות בין מפגינות, ההתעלמות ממעצרים וההתנערות מקבוצות של אקטיביסטים שמוכות ע"י שוטרים משרתת את אותו השלטון שאנו מוחות נגדו ומחזקות את אותה השיטה שבגללה יצאנו לרחוב. הפילוג הזה והתיוג של קבוצות מסיומות כלא לגיטימיות מסייע לממשל להציג את התנועה כולה כלא לגיטימית.
"זה מתחיל בגיל צעיר", אומרת מור. "כשאבא הוא המפרנס ואמא המטפלת הראשית, ואומרים לילד 'חכה־חכה שאבא יגיע הביתה', אבא הוא הסמכותי יותר. הילדים לא תופסים את שני ההורים כמתאימים למלא את כל התפקידים. במחקרים אנחנו מוצאים באופן עקבי שכל מה שגברי נתפס כרב־ערך יותר".
אני מקווה שלא אאכזב את עצמי ולא את אשתי ואת הילד שלי, והכי אני מאחל לעצמי שהצלחנו לעצור את האלימות במשפחה ושנצליח לחנך את הילד ואת אחיו ואחיותיו שעוד יגיעו לאהבה, דיבור, רגש, שיחה, חמלה, הבנה, אמפטיה, כבוד.
“The Women of the Wall want to pray out loud, read Torah and wear tallit,” she explained. “But it is illegal in the law of Israel. One cannot perform a religious act that offends the feelings of others.”
מאז שפורסם מצעד השרמוטות התגובות שאני מקבלת רק חיזקו את חשיבותו בעיני. אני לא מדברת על התגובות השוביניסטיות הצפויות אלא דווקא על תגובות של אנשים שהייתי מצפה שייתמכו. אמא שלי אפילו בכתה לי “אני מסכימה שלנשים צריכה להיות זכות ללבוש מה שהן רוצות, אבל למה השם הזה?” היא שאלה תוך התחמקות מלהגיד את המילה שרמוטה. אז הינה פעם אחת ולתמיד למה חשוב שצעדת השרמוטות תישא בשם הזה.
ברשת טריומף החליטו שמה שמשחרר את האישה מהגבר שמטריד אותה מינית הוא החזייה שלה, ושהכי טוב שתקשיב לגבר שיחליט בשבילה איזו חזייה ללבוש. בחרנו להבהיר לטריומף שאנחנו מסתדרות מצויין לבד
בשולי החברה הישראלית ובצידה של החברה הגאה – הם נמצאים: ההומואים הערבים. חאדר אבו-סייף, שיצא מהארון בגיל 15 ופעיל חברתית מאז, החליט לחשוף את פניה הערביים של הגאווה בישראל: "גם לי בתיכון צעקו 'יא לוטי' ואכלו לי, שתו לי ואני יכול להמשיך בזה עד מחר. השאלה מתי אני אפסיק? התשובה היא: אני מפסיק עכשיו". טור אישי
השיח הפוסט-פמיניסטי משכנע נשים שכל תעשיית האופנה, הדיאטות והניתוחים הפלסטיים היא יוזמה של נשים, למען נשים וכחגיגה של נשיות. אבל להגיד שניתוח להרמת חזה פותח בשביל נשים זה כמו להגיד שרוטב וורצ'סטר פותח למען פרות
תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה" פנתה אל הרבנות הראשית לישראל בבקשה לאשר פתיחתו של קורס ראשון מסוגו להכשרת משגיחות כשרות, כשעד היום השתלמו, הוסמכו והורשו רק גברים לעבוד בתחום זה.
באולפנות דוחסים לראשיהן שהצניעות היא מעל לכל, אבל לא טורחים לצרף לכך גם שיעור או שניים במינימום של מודעות אופנתית. אחר כך הן יוצאות לחיים עם חצאיות שמטאטאות רצפה, סנדלים תנ"כיים וגופיות לייקרה מתחת לטריקו, ומחפשות חתן
האחות הגדולה 