אבל מאז שנות ה-90, כשטכנולוגיית האולטרה סאונד נכנסה לשימוש רחב, אנשים בדקו את מין העובר והיו מפילים את העובר במקרה שהיה מדובר בבת". שלא לדבר על מקרים רבים מספור של רצח תינוקות ממין נקבה, תופעה שהייתה רווחת למדי בעבר אך כנראה עדיין לא חלפה מן העולם.
אבל האשה נמוכת הקומה שפותחת לי את הדלת לדירה ישנה בדרום בייג'ינג בנעלי בית נוחות וסוודר עתיק היא הלוחמת הגדולה למען זכויות הקהילה בסין. בסוף שנות השמונים נסעה לאוניברסיטת פיטסבורג לעשות דוקטורט, נחשפה למאבק הלהט"בי ולתיאוריה הקווירית, החלה לחקור את הנושא והביאה אותו לסין כמאבק אידאולוגי שהפך לחייה.
למעשה, אנחנו עושים טעות חמורה בהרבה. לא רק שאנחנו לא נותנים להם ידע, אנחנו גם מערערים את התפיסה הבסיסית של זכותם על גופם. גופם של ילדים בחברת מבוגרים הוא הפקר: לכל מבוגר מותר לגעת בהם, להרים אותם, לנשק או לדגדג אותם. אנחנו לא מעניקים להם שום אוטונומיה על גופם, ושוללים מהם את הזכות לבחור מי יגע בהם.
זה לא חייב להמשיך ולהיות ככה. זה לא נכון שאין מה לעשות. מבחינתי, העובדה שגופם של אנשים מסוימים נתפס כמותר ושאנשים מסוימים אחרים מרשים לעצמם לקבוע עבורו מגבלות שונות – איפה מותר ללכת, איפה אסור לנסוע, מה מותר ללבוש וכן הלאה, ומצד שני מרשים לעצמם להשתמש בו למטרות פרסום וכדי לקדם את האינטרסים שלהם – היא סוג של פסיכוזה חברתית ותרבותית.
אני מייחלת לדיבור כנה. כנות היא להודות בכוח שלך כשאתה נדרש לכך על ידי האחר ולא לנצל את אמונו כדי להגדיל את כוחך. כנות היא לדעת לדרוש מעצמך להבין פגיעה, כאב, כוח ופריוולגיה: את שלך ואת איך שהכול יכול להיות דומה ושונה בקרב אחרות.
אבל הבעיה שלי עם הפורנוגרפיה של ynet אינה נמצאת בתמונות, אינה נמצאת בסיפורים הסליזיים שריח של זיעה חמצמצה נוטף מהם. הבעיה שלי היא שכאשר הפורנוגרפיה נמצאת בכל מקום באתר, כאשר היא הופכת לערך, גם סיפורים חדשותיים מתחילים לספר את עצמם דרך הפריזמה הפורנוגרפית.
שהרי, ערפה, שלא כמו רות, מממשת בפרידתה מנעמי שאפתנות אחרת, האומרת שהיא אינה דבוקה או תלותית, ואינה מחפשת תמיכה (שתקבל או לא תקבל – בבית לחם), אלא יש לה החלטות והעדפות משלה. על כך, כאמור, היא נותנת את הדין: ובעוד רות נישאת אל-על כמודל מרכזי בתרבות היהודית (ובין היתר כגיבורת חג השבועות), מוקעת ערפה לשולי התודעה היהודית.
מהפכת לימוד התורה לנשים הולידה את הציפייה לקול אחר, 'נשי'. דברי הלומדות מציגים הרהור מחודש בסוגיה ומצביעים על המקורות להבדל בלימוד בין נשים לגברים. ותהייה נוספת: את מי משרתת ההבחנה?
שימו לב, ידידות וידידים. הרב יצחק פישר, בשמו המלא, ובתפקידו (הרב של שכונת נחלת יהודה – ז"א בעל סמכות כלשהי בקרב לפחות 300 איש, ככה, וגם רב, אז יותר) טוען שקבלה חברתית של הקהילה הגאה תביא גם ללגיטימציה של רצח.
מישור מורכב יותר הוא האפשרות לפעול כנגד המועדון. שאלת ההחפצה של נשים במועדונים כבר זכתה ללא מעט דיון משפטי. החפצה אלימה הרבה פחות מבמקרה הנוכחי, דוגמת מועדונים שהכניסו נשים חינם תחת הסיסמא "נשים חינם וסושי גם" או שיצרו סביבת בילוי מכוונת לנשים צעירות תוך מניעת כניסתם של גברים בני אותו הגיל נמצאה כבר לא חוקית
למדתי איך לחפש מידע ובו זמנית להיות ביקורתית כלפיו. דרך הפמיניזם נחשפתי לראשונה ל"בלוגספירה" (דרך בלוגים פמיניסטיים), והייתי מרותקת. הנגישות הזאת למחשבות ורעיונות של אחרות ואחרים קסמה לי בצורה שעוד התקשיתי להסביר.
כאשר מישהו מנסה לערער לנו על הסדר החברתי הזה, אנו מגיבים בזלזול ובפחד ואנחנו זועקים "אל תיקחו לנו את התמימות, זה סיפור נפלא!" , כאילו הסדר המגדרי הוא קיומי עבורנו ואין לגעת בו, אין להרוס "סיפור נפלא", כי המחיר בלהרוס סיפור, לא שווה את מיגור אי השוויון בחברה.
נכונותו הנלהבת של בית המשפט לעמוד לצד גברים שנפגעו בתאונות כאלה ואחרות (שחלק לא מבוטל מהן נגרם בשל חוסר זהירות מצידם) איננה דומה כלל ועיקר לנכונות שהוא מפגין בנוגע לנשים שחיי המין שלהן נפגעו בכוונה תחילה בידי גברים אלימים.
צולם לפני חג השבועות בירושלים- על המחאה כנגד הפרדה זו בקבוצת "לא מצונזרת"
אולי אני מגונן על המין שלי מהכחדה ואולי אני תוצר של חינוך זה, אבל מנקודת המבט החינוכית-גברית שלי, לקחת מילדים באחריותי את היכולת להגן על עצמם מול מדינת ישראל, על שוטריה, חייליה ובעלי ההון שלה, היא עוול. המשימה שלי היא לנתב את האלימות, למסד אותה ולהפוך אותה לכוח משחרר עבור תלמידיי.
“הידיים שלי נקיות!”, כתבה בפייסבוק סגנית ראש ממשלת בלגיה ושרת הבריאות, לורט אונקלינקס, לאחר שנעלבה (או התעלבה) מכך שסגן שר הבריאות הישראלי, ח”כ יעקב ליצמן, סירב ללחוץ את ידה בוועידה בינלאומית בז’נבה.
טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות
בני משפחתה של שרה יאסו ז"ל שנרצחה בשבוע שעבר בידי בעלה, לא ידעו דבר על המצוקה שבה נמצאה. "היא לא התלוננה כדי לשמור על שלום בית", הם אומרים ומבקשים להגן על שמה הטוב
פסקי הדין האחרונים שמטפלים בסחר בנשים הם כישלון צורב בכל הקשור לעונש שהם בוחרים לתת: מאסר וקנס לקופת המדינה הם כבר דרישה, אבל פיצוי לקורבנות סחר בנשים? זה מיותר
נראה שאונס, שהיא עבירה כה מכוננת לגביי נשיות, נכללת גם היא באותו תחום פרטי לפי השיח של ביהמ"ש. בתחום זה על האישה להיות כנועה וצייתנית, בניגוד גמור לדרישה החברתית ממנה – להיות גברית, חזקה ועצמאית. האבסורד הנוצר, הוא שדווקא הנשים החזקות, אשר בטוחות שהמשפט לצידן, ואף יוצרות אותו ומכוננות אותו, ננטשות לשיח ביקורתי אודות נשיותן במשפטי אונס.
תינוקות של השב"כ (יוסףה מקיטון, בלי גאולה – פוליטיקה ללא אוטופיה)
אנחנו חלק עצוב מהחברה המדכאת. אז אנחנו רוצים ילדים. כדי להיות נורמלים יותר, כדי להשתיך, כדי להיות אהובות, כדי לא להישאר לבד, רק לא להישאר לבד, בזיקנתנו, בצעירותנו. כדי לרצות את ההורים, כדי להיות מאושרים, חיבים להיות מאושרים כי אמא אמרה לא נורא שאת הומו העיקר שתיהי מאושר ועכשיו תנסה לא להיות מאושר, תנסי להיות ביסקסואלית עצובה. אמא תמות. תישארי לבד. אז תעשה ילד.
המעביד לא יוכל עוד לסרב לדרישה זו ויצטרך "לעבוד קשה" כדי לשכנע שיש טעם לגיטימי ומוצדק לפערי שכר כאלה. אם אין – יצטרך לא רק להשלים את הפערים אלא אף לפצות את העובדת על כך שהפלה אותה בשל היותה אישה.
יש משהו משותף בין היחס הציבורי אל מעשי אונס, לבין פולמוס ההנקה ששב והתעורר בעקבות השער הפרובוקטיבי של "טיים" בשבוע שעבר, ובין הפעילות השערורייתית של עמותת אפרת בסוגיית ההפלות, והדיונים הגזעניים על התבוללות (שמקיימת מפעם לפעם, למרבה האירוניה המזוויעה, הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת): לגבי כל אלה מדובר בריקוד פוליטי ציני להחריד על גופן של נשים.
אבל למי איכפת מהפגיעה שלי, ומהנפש השסועה והפוסט טראומה? אני בסך הכל אישה, נשים נאנסות כל הזמן, מה את עושה עניין? תחזרי עם זרע סודני בתוכך, ואז נוכל לדבר.
אבל אם במקרה היא לא אשמה, אז לפחות בואו נוכיח שהאנס הוא לא אחד מאיתנו. הוא לא השכן שלי, הוא לא הבחור ששמר איתי בש"ג במשך חודש, הוא לא הבוס שלי או המנהל של סניף הדואר שלי.
עוד סיפור אונס מגיע לכותרות, אך הפעם בני הזוג לא עמדו מהצד בחוסר אונים. הם פשוט ברחו. בני אדם אמורים להיחלץ לעזרתו של אדם שנמצא תחת איום ממשי. זה עניין אנושי, לא שוביניסטי או פמיניסטי, וכאן אנחנו נכשלים
לא רק שהום-סנטר אינה רשאית לשלם לנשים שכר נמוך מזה של גברים בתפקיד דומה, הדבר נכון גם במקרים בהם דרישות השכר של נשים נמוכות יותר. דבר שהוא תוצר של התניות חברתיות ותופעה מוכרת מחקרית.
העור החשוף שלה הוא שמדרדר את החברה למתירנות מינית, שבתורה מביאה לעבירות מין. הגיון צרוף. שהרי ידוע שבמגזר החרדי אין עבירות מין, שלא לדבר על קאבול. לא נאשים את האשה הבודדה, חלילה, אבל כן נאשים את הנשים כולן, קולקטיבית, בדרדור "תל אביב" לאונס.
המונוגמיה כנראה ממש לא עומדת במבחן המציאות וככלות הכול המציאות היא שרובנו חיים במערכות יחסים מונוגמיות כאשר ייצוגים למבנים אחרים נדחקים לשוליים וזוכים לביטול תוך הרמת גבה ושלל עיוותים שונים, תחושת קבס, זלזול ופליאה, לעתים נראה לי בצדק.
חרי כל תלאות היום קיימות בי שתי תשוקות מקבילות: האחת, התשוקה האימתנית להיות לבדי- תרמית שקרנית שנועדה לגרום לי לכאוב פחות, ואילו השנייה, המנחמת, האינטימית- הרצון העז לשתף.
עניין אחד נשכח מראשם של נתניהו ושל חברי הוועדה למציאת חלופה לחוק טל: קידום השוויון גם בשירות נשים. המסר בעייתי מאוד למתגייסות: תמשיכו לשאת בנטל הנשי לגמרי לבד
המייסדות של עמותת "הופכות את היוצרות" מאמינות שניתן לחלץ נשים ממעגל הזנות באמצעות לימודי עיצוב אופנה. עכשיו הן מסבירות מה בתהליך יצירת הבגד עוזר לפיתוח הביטחון העצמי והיכולות החברתיות, וכיצד הופכים זונה למעצבת אופנה?
ראשית, תפקיד הצבא בזהות הישראלית, ושנית, עצם היותו של הצבא גוף מגדרי. להבדיל מגופים אחרים במדינה, עליהם חל החוק (לפחות ברמה הפורמלית) לשוויון הזדמנויות בעבודה, המערכת הצבאית ממיינת את מועמדיה ראשית על פי מינם, ורק לאחר מכן על פי כישוריהם. נוספת לכך העובדה שהנשים מופנות לרוב לתפקידים הזוכים לפחות תגמול חברתי מאשר הגברים, דבר שמעכב רבות את התקדמותן בסולם החברתי.
יום אחד לפני 14 שנה, בשיחה אקראית שקיימה עם אחד מעמיתיה למחלקת כלי עבודה בחנות הום סנטר שברמת גן, למדה אורית גורן על בשרה אפליה מהי. זמן קצר לאחר שהחלה בעבודתה כיועצת תמורת שכר חודשי של 3,500 שקלים, גילתה כי בעבור אותה עבודה בדיוק, הרוויח העמית 5,000 שקלים. בעוד ששכרה לשעה היה 17 שקלים, שכרו של עמיתה, הגבר, היה 26 שקלים. "זה קומם אותי", סיפרה אתמול, "בזכות מה הוא הרוויח יותר? הוא היה פחות מקצועי ממני, חסר ביטחון, וכשפנו אליו היה בא להתייעץ אתי. במה אני פחות טובה?".
המדיניות הציבורית לוכדת נשים בתעסוקת עוני, כפי שהראה דו"ח מרכז מהות. היא ממקמת נשים בעמדות פגיעות, המוגדרות שוליות בשל היעדר הכרה במיומנויות המקצועיות המגולמות בהן.
אלא שגם אם מתבוננים בתופעה הזאת מבחינה חברתית ולא רפואית, לא ברור בכלל מי כאן מרוויח יותר. הגלולה נחשבת לאחד המסמנים של שחרור האשה. אין ספק ששחרור מהריון לא רצוי, וניתוק הקשר בין מין להריון, שחרר מאוד נשים. בעיקר את חיי המין שלהן. אבל לא פחות מכך הוא שחרר גברים מאחריות לתוצאה של יחסי המין שהם מקיימים עם אשה.
אז למרות היעדר השקיפות בתהליך, מניעת זכות המחאה המעוגנת בדמוקרטיה, הכרעת ההצבעה לכאורה ע"י "בעלי העניין" (שאמורים, אתית, לצאת מהחדר), הסירוב לתת מענה ציבורי שלם, והסתירה לחוק שוויון האשה וחוק כבוד האדם וחירותו – טוענים קברניטי המהלך ותומכיו ללגיטימיות "דמוקרטית" של הצבעת תנועות הנוער.
המם מתוך פרוייקט העיצוב מםסטרים – ממים מעוצבים על שמרנות ישראלית – דף הפייסבוק
רק נחישות חברי וחברות הקהילה הלהט"בית הירושלמית היא זו שעמדה להם מול סביבה עוינת. המאבטחים עליהם דיבר השגריר אורן לא סופקו בידי הרשויות הישראליות אלא נשכרו ומומנו באופן פרטי על ידי הבית הפתוח. השוטרים אשר הגנו על מצעד הגאווה לא עשו כן מרצונם אלא רק לאחר עתירות עקשניות חוזרות ונשנות שהגישה העמותה נגד המשטרה.
יש נשים שנשברות לחלוטין ויוצאות ממעגל החיים שלהן. יש נשים שממשיכות לתפקד כלפי חוץ כאילו לא קרה דבר. יש נשים שנכבות כליל ולאחרונה יש גם נשים שמחליטות להלחם בנחישות רבה. ההחלטה להלחם נובעת אולי ממבנה נפשי מסויים, אבל גם מיותר ויותר קבלה חברתית.
“הסדרנית הסבירה שהגיעו בתי ספר דתיים של בנים ושל בנות והן (היא וחברותיה) מנסות להפריד ולשמור על צניעות מינימלית. תוך כדי שיחה איתה ראיתי בני נוער דתיים מגחכים חוצים את ההפרדה ומתעלמים מזעקות השבר של הסדרניות. לדבריה, הן נשכרו בידי המארגנים. היא אמרה שהן פועלות בתיאום עם המשטרה ו’עם כולם’.
אז מה קורה פה? מאד פשוט. כשהתקשורת הישראלית מדווחת על אונס על ידי "זרים", היא שורקת במשרוקית כלבים. היא מודיעה לקהל הקוראים שלה שקרה כאן משהו הרבה יותר גרוע מאונס, פשע שאליו הציבור כבר התרגל: הפשע הוא חילול הדם והכבוד של העם היהודי, חילול כבודה של בת ישראל.
גיל רונן, פרויקט התעסוקה הטיפולית של נרג', חזר השבוע כדי לרייר פסיכוזה מיזוגנית אל תוך זקנו. נושא הטור הנוכחי: הרגלי ההצבעה העדריים המסוכנים של המגזר השמאלו-נשי, המובל על ידי הגבלסיות של התנועה הפמיניסטית.
אלו לא דברים ששמעתי באופן אישי, בכל זאת אני הרי גרה בהולנד ופה שמתי לב שממש לא מקובל לפלוש לגבולות הגוף של האחר והעובדה שאשה מניקה, בבית שלה או בחוץ אינה עילה מוצדקת "להכנס לה לציצי" אבל כל המאפיינים ברשימה הם דברים שנכתבו על ידי אנשי תקשורת מוכרים או בלוגים שקודמו בפורטלים אז אני מאמינה שאם זה לא היה נכון זה לא היה מפורסם.
אני אמא מספיק טובה. ולא הינקתי. לא עד גיל שלוש, ואפילו לא עד גיל שלושה חודשים. בעצם, בקושי שלושה ימים. אחרי שלושה ימים קרה לי נס: ראיתי לראשונה את עינייה היפות של בתי הבכורה. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. זה קרה בזכות העובדה שהחלטתי להפסיק להיניק אותה.
מבטיחה לשבור את תקרת הזכוכית במקומות העבודה ("הנשים תקועות באותם תפקידים"), מתכוונת לעודד נשים להצטרף לשוק ההון ("יש להן יכולת גבוהה ללקט מידע על חברות ומניות") וקוראת לבחור באישה לראש עירייה במגזר הערבי ("רק זה ירגיע את האלימות בטייבה")
ראשית, כדאי לתקנו ולומר לו, אלה לא היו אבות מייסדים כי אם נשים מייסדות. ואז גם ראוי להזכיר ללוי שמחאה עממית כמו זו שמתפרצת עתה, מגיעה מעומקי הציבור. היא מגיעה לפני הכל משכונות מצוקה, ממחוסרי ומחוסרות דיור, מכאלה שמתמודדות עם עוני והפרטה. היא מגיעה קודם כל מאוכלוסיות מודרות ושקופות, ממנעד רחב של ציבורים שמאסו במנהיגים.
כי כשמדובר בזרים, לא רק שזאת הזדמנות פז לקרוא לגרש אותם. אלא שהם אלה שתמיד באים ל… את הבנות “שלנו”. של האומה. של השבט. זה שהדרת כבודו (honor) תלויה בבתוליהן ובצניעותן המינית. הנשמרת לבעליה. ואת זה השבט לא יסבול. ועם זה האומה לא תסכין.
אבל היצרים הקמאיים, הקדמונים, להציץ אל מתחת לשמלתה, לחשוף את ערוותה – ובכך את ערוותו, לביישו ולהשפילו, ממשיכים לרחוש. כי כולנו רוצים לגדול קצת על חשבון הגדולים… אז אנחנו נהנים לקרוא על כך שהיא מעסיקה עובד זר: גם לא מנקה בעצמה, וגם עוברת על החוק בביתו של הממונה על שלטון החוק. ועוד נתפסת על חם. פדיחה. להדרת-כבודו.
אחרי שראיתי את השלט של אגודת אפרת בבית אל, הבנתי שמטרותיה הן לעודד את הילודה היהודית כדי ללחום את "המלחמה הדמוגרפית" מול הפלשתינים. ומה שעוד יותר מדהים – כמעט כל צוות האגודה הוא על טהרת הגברים בלבד
על אימא שלה היא אמרה קדיש, היא נגד "ההפרדה הנוירוטית בין גברים לנשים" ומודה שהפיצול בציונות הדתית הוא עובדה מוגמרת ■ היא בעד שימוש באמצעי מניעה ובטיפולי פוריות, ורצח רבין הביא אותה לתובנה שההלכה "הפכה להיות בשירות הרשע"
כשמוצר הצריכה הנפוץ ביותר בו הוא גופן, בריאות ונפשן של נשים. קוצרים מהן ביציות (תהליך כירורגי והורמונלי מסכן נשים), מפמפמים את גופן בהורמונים, מכניסים אותן לחדרי ניתוח, ובקצה יותר נמוך של סקלת השימוש בנשים – גם מכניסים אותן להריון עבור מי שיכולים לשלם על חכירת הרחם שלהן.
עברי רוד (תנסו בעוד יומיים, בת עמי נוימאיר פוטשניק)
מה שיניב ויצמן אומר, בגדול, זה כן. כן, המצעד הוא אירוע מסחרי ויח"צני ואתם, כולכם, ניצבים. אתם תבואו למצעד כדי לקשט את גן מאיר ולייצר תפאורה הולמת למשאיות של המועדונים, חברות הסלולר ומנועי החיפוש. אנחנו נדאג לכך שתוכלו לקנות מים במחיר מופקע ואתם תהיו גם הרובוטים הקטנים במסע הפרסום של אירועי הגאווה ואם יש לכם טענות אתם, איך נגיד, קטנוניים.
אני רציתי לראיין את גליה וולך, המועמדת לתפקיד יו"ר נעמת מטעם סיעת עוגנים, בראשות עופר עיני, אך היא לא רוצה להתראיין. לא לבלוג הזה ולא לאתר סלונה. זה קצת מוזר, במיוחד לאור העובדה שחיפוש גוגל של "גליה וולך" מניב מעט מאוד תוצאות.
כאן מכבסים את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית, מטאטאים את הבעיות מתחת לשטיח, או כל אנלוגיה לקשר שתיקה שתחפצו. כמו בקיבוצים, כמו בחברה החרדית, הקורבן מורחק והפושע (לכאורה, לכאורה) ממשיך במעשיו באין מפריע.
ויש עוד: החשדות שהתפרסמו הינם קצה הקרחון, אליבא דתושבי הקריה. הסיפורים ששמעתי נעים על הגבול בין טלנובלה פסיכית למסמך אנושי רקוב. את מה שמסופר בקריה כבדרך אגב, באותו טון שבו מדברים על הוזלה במחירי הטיטולים, אני לא יכולה לכתוב כאן, מחשש לתביעת דיבה.
כאשה, יש לך סיכוי גבוה בהרבה להיאנס ע"י קרוב משפחה, שכן או מורה, אבל מפני שהייה בבית עם הקרובים אליך לא מלמדים אותנו לפחד. מלמדים אותנו לפחד דווקא מהמקרים הנדירים. אלו הם המקרים שמגיעים לכותרות ומרכיבים את הסיוטים והפחדים שלנו, ונראה לי שיש לעצור ולתהות על הסיבה לכך
שנתיים וחצי עברו מאז הותקפה י' בנמל תל אביב על ידי ארז אפרתי, שהיה אז מאבטח הרמטכ"ל • שנתיים וחצי, אבל היא לא מצליחה לשכוח, ממעטת לצאת מהבית, ישנה עם טלוויזיה דולקת ונבהלת מכל רעש • י' תבעה את אפרתי, שמרצה שמונה שנות מאסר, בהליך אזרחי, ובחודש שעבר זכתה ב-1.6 מיליון שקלים • זה לא מפצה אותה: "חשוב לי שיידעו שאדון אפרתי הנכבד הוא לא אדם נורמטיבי ולא מלח הארץ. הוא אדם מסוכן, והפגיעה שלו רחבה ולא מסתיימת כאן ועכשיו עם גמר ההליך המשפטי. זו פגיעה לכל החיים"
מי שמרשה לעצמה להכליל בצורה כל כך חסרת אחריות ולשים גברים בקופסה של "מרביצים" ונשים בקופסה של "מורבצות", זוכה במקום של כבוד במצעד הנאלח של אנשים שמעודדים את תרבות האונס. נכון, אתם ואני חכמים ונבונים ויודעים שזה בולשיט טהור.
משרד הבריאות מתעקש על חיבוק הדוב של הנשים הבוחרות בלידת בית. הוא מחליט בשבילן ובשביל היילודים שלהן, ומקפיד להתעלם ממה שהן אומרות או ממה שמספרים המחקרים.
מחקרים מראים שלידות בית מתוכננות אינן מסוכנות יותר. בהולנד, כשליש מהנשים יולדות בבית. רק בישראל הלידה בבית מתבצעת במימון פרטי ואין תמריץ כספי. את זה צריך לשנות
לידות בית: לא אושרו ההנחיות השנויות במחלוקת ynet, הארץ
בשילוב של מאצ'ואיזם ישראלי שקשה לו לקבל את הגבר הנשי יותר, יחד עם החברה הפטריארכלית השוביניסטית שאין מה לעשות אבל אנחנו עדיין חיים בה. מהסיבה הזו אגב, נורא קשה להיות הומו בישראל. לסביות זה סוג של פנטזיה גברית וזה נתפש כמשהו הרבה פחות "פרובוקטיבי" ולכן כאילו "יותר קל" להיות לסבית.
יש משהו לא בריא בפמיניזציה של השמאל, שהיה פעם ביטחוניסטי למהדרין, עד שלפעמים נראה כי ההטיה השמאלית אצל מנהיגות הפמיניזם המיליטנטי חזקה אפילו יותר מהצורך להגן על נשים מעברייני מין
כי באמת, לחיות בפחד תמידי זו לא צורה של חיים, אלא של הישרדות בלבד. אבל הנשים האלה הן גם אימהות לילדות וילדים, ובסופו של דבר, התעלמות מסכנה לא באמת מעלימה אותה.
כדאי אולי לפקוח את העיניים, להביט במציאות נכוחה, ולחשוב איך ומאיפה השינוי אמור להגיע. וכן, מאיפה שאני מסתכלת, זה צריך להגיע בדיוק מהחינוך שהן נותנות לילדים ולילדות שלהן. להמשיך לתלות את האשם בנפגעות זו גישה שתעשה הכל חוץ מלמנוע את האונס הבא. למעשה זו בדיוק הגישה שתכשיר את האונס הבא, זה שעלול לפגוע בבנות שלהן.
אולי הכלבות נובחות והמחאה עוברת. רק לא ברור לאן, היא עוברת. הנשים במצרים למדו זאת על בשרן. שום מחאה חברתית שמתייחסת להטרדת נשים כ”משהו שקורה בכל מקום”, אז גם אצלנו – לא ראויה לשמה. ומאבק שלא כולל לא רק את התביעה אלא גם את מימושה, קודם כל אצלנו בבית!, לשנות מן היסוד את היחס לנשים – לא זכאי לתמיכה.
מנתוני מרכזי הסיוע עולה כי כ-50% מהמקרים של פגיעה מינית קורים בבית (של הנפגע/ת או הפוגע) ולאו דווקא כפי שהרוב נוטים לחשוב במועדונים, גינות ציבוריות, חניונים ושאר מקומות אפלים, צדדיים ושוליים.
לי אישית נשבר הלב כל פעם שאני צריכה להסביר לפמיניסטיות אשכנזיות סטרייטיות צעירות למה ואיך בדיוק השיח מדיר, ומה צריך לעשות בנדון. נשבר לי הלב כל פעם שמבקשות ממני סימפתיה, אמפתיה, תמיכה וחמלה כשממש ממש פוגע בהן לשמוע שהן מדירות אותנו ומשעתקות יחסי כח היררכים בתוך התנועה.
בינתיים, כל עוד כרטיסי הביקור מהווים עובדה בשטח, אתן ואתם מוזמנות להצטרף אלי למצעד ההזויים. נהגתי להסתובב כסהרורית ברחובות, לאסוף את הכרטיסים, לקרוע לשניים ולהשליך לפח. עכשיו, כחלק ממאבק בתופעה, פעילות מרכזיות הקימו יוזמה במסגרתה יאספו אנשים שהנושא יקר ללבם את הכרטיסים, על מנת להגישם במאוחד למר ראש העיר, ולהמחיש את מימדיה.
הורים לא מדברים על כך עם הילדים/ות שלהם, בתי ספר מעדיפים לתקצב תכניות הכנה לצבא וחיזוק המורשת היהודית, מאשר לתקצב תכניות של כישורי חיים למיניות בריאה, רופאי ילדים מתחמקים מהפיכתם של המטופלים שלהם למיניים, והפורנוגרפיה נשארת המקום היחידי שהנער/ה מקבל/ת "מידע". אחרי זה אנחנו מתפלאות מדוע יש כל כך הרבה חוסר ידע, חוסר רגישות וחוסר כבוד הדדי ביחסי מין.
אני? אני הרגשתי שרק מושכים אותי אחורה. מושכים אותי למקום שבו גבר ואשה הם שונים. תמיד. מקום שבו האמהות שלי מיד מתחברת לנשיות שלי והגבריות האינסופית של בן זוגי מוגדרת על ידי ההגנה שלו על התא המשפחתי שהוא מטפח.
המדינה צריכה לבטל לחלוטין את מוסד הנישואים ולהציע תחתיו כמה דגמים של הסכמים – להולדת ילדים/ות, לגידול משותף של ילדות/ים, לניהול משותף של משק בית ואם מישהו/י רוצה – גם לבלעדיות מינית.
היא רוצה להלחם למען זכויות נשים בעולם העבודה, לספק חינוך חינם מגיל אפס, להוציא את נעמת מהקפאון שאליה הוביל עיני ולהפוך אותה לארגון פמיניסטי מוביל. ראיון עם המועמדת לראשות נעמת, תמר זנדברג
סתבר שיש הרבה פמיניסטיות ומסתבר שזה לא שיש להן או אין להן חוש הומור, אבל יש להן המון מה להגיד והנה יש מקום להגיד את זה ויש מי מבינות שישמעו ויגיבו בחיוך, באמפטיה, בהנהון של 'כן, מוכר, מוכר'.
וכאן הבעיה: הסכמה קבוצתית להדיר חלקים מהאוכלוסייה אינה הסכמה דמוקרטית, היא אנטי-דמוקרטית. עמדה, ואפילו גובשה בהסכמה וברוב מוחלט, המשיתה כללי הדרה על קבוצה מסוימת אינה דמוקרטית ביסודה.
תדעו שה"פמיניסטים" המנהלים את הקרב הזה ומתנגחים בכם באופן שמבייש אותי, לא מייצגות ומייצגים פמיניזם. אני לא רוצה שתלמדו מהם איך מנהלים דיון פמיניסטי. הם לא מייצגים את כולנו.
סרטו של יריב מוזר, "גברים בלתי נראים", הוא מסמך אנושי מרגש, המביא את סיפורם של הקורבנות הבלתי מוכרים של הסכסוך הישראלי פלסטיני: גברים הומוסקסואלים פלסטינים הסובלים מרדיפה ומאיומים על חייהם ולכן נאלצים להתחבא בתל אביב, שגם בה הם בורחים מפני החוק.
אונס כנשק הוא תופעה עתיקת יומין. לפעמים “רק” כמניפסטיציה של כוח והשפלה, חותם סופי של ניצחון, לפעמים גם ככלי נשק דמוגרפי. במאה שעברה ידוע בעיקר האונס ההמוני של נשים גרמניות בידי הצבא האדום כשזה שיחרר את ברלין. אבל רק בעקבות המלחמה בבלקנים הוא הוכר כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות.(*)
גילויי האלימות של השבועות האחרונים הם סימפטומים למחלה ששורשיה עמוקים. בהיעדר כלים לעקור את השורשים האלו ולהנחיל נורמות שפויות של התנהגות אנחנו משדרים לדור הצעיר, שעדיין מגבש את זהותו, ש"אלים" זה ה"גברי" החדש.
שתי בנותיי, אחת שנתיים מעל ואחת בגיל של עטרה, כאשר פגשה את המורה/המשורר/איש הרוח שאת מוצאת לנכון להמשיך ולתמוך בו ציבורית. מה את מציעה לי לומר להן בסופו של יום על היעדר הסולידריות בין נשים הנותנות גיבוי לגברים פוגעניים כמו האיש הזה. תגידי לי רק מה?
"אין ספק שזה הספר הכי שימושי ובעל המידע הרב ביותר שאי פעם נכתב בנושא גברים מתעללים. נשים שיחומשו בתובנות המופיעות בעמודים אלה יוכלו להתחיל להחזיר לעצמן את השליטה על חייהן ". ד"ר ג'יי סילברמן,מנהל תכניות למניעת אלימות, בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת הרווארד
מוסף 7 ימים- ידיעות אחרונות
אבודות בג'ימבורי /תמר מור סלע – שורת מחקרים חדשים ממציאה מחדש את מדעי הדיכאון לאחר לידה
התפשטות / אלון הדר – ראיון עם הבמאית הגר בן אשר על סרטה מעוטר הפרסים "הנותנת"
לשאר המדינה צריך להזכיר, שנה בשנה, אנחנו פה. לא צריך להרחיק עד לתל אביב. לא צריך ללכת לגור בה, כי שוויון זכויות, הוא לא רק בתל אביב. שוויון זכויות, הוא בכל מקום. לא כל אחד יכולה לשרוף יום שלם על נסיעה מפה לשם לתל אביב. יותר קל כאשר המצעד קרוב לבית. יותר קל, כאשר האנשים שלא רואים מצעדים באופן שנתי פתאום יראו אחד. אני חוזרת לסיבה אחת – אנשים צריכים לדעת שאנחנו פה. רגע, אתם שואלים, למה בכלל צריך שידעו שאנחנו כאן? מה, אנחנו לא בני אדם כמו כולם?
תפקידנו כנשים חילוניות ודתיות לומר בקול צלול וברור, דיון רפואי על הגוף שלנו לא יכול להפוך להיות לא צנוע, והעירייה, משרד הבריאות וכל המוסדות מחויבים לנו הנשים ולבריאות שלנו, הרבה לפני המחויבות שלהם לאיזו צניעות חרדית מוגזמת.
וכמובן, לכו להיבדק.
נופר ממן הגיעה אמש עם חברותיה לתחנה המרכזית שבבירה. חרף עובדת היותה דתייה, סברו זוג חרדים כי בגדיה אינם ראויים – ואחרי שהחלו לקלל אותה, הכו אותה נמרצות עד שנאלצה להתפנות לבית חולים. נגד האב יוגש כתב אישום בשבוע הבא.
אנחנו מזמינות את כל מי שמגדיר עצמו כ- 'לא אישה' לכתוב.
לפרק את היבשת השחורה, להתמודד עם "צחוקה של המדוזה", לשבור את הבינאריות אישה מפלצת- אישה מלאך ולכתוב לנו פוסטים מא/עלפים על החוויות המדומיינות שלכם ה'לא נשים' כנשים.
שינוי מבנה המצעד, ככה שמראש יתאים לקבוצות שהן לא רק קבוצת ההומואים- הצעירים- היפים- והשזופים- שבאו- לחפש- תיירים- בלונדינים- מאירופה, לא בא בחשבון. הוא לא בא בחשבון, כי אותן קבוצות הן בעמדת נחיתות מובנית א-פריורית. את עמדת הנחיתות הזאת צריך רק לתחזק, וזאת נעשה הכי טוב על-ידי הקשבה לביקורת, כך שאין צורך בעלבונות כמו "ממורמרים". אולי אפשר לספר את זה כטיפ לגל אוחובסקי, לקראת המאמרים שיכתוב השנה.
השכלת נשים והעצמתן הן תמיד מפתח לשגשוג ויציבות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תבין שלמעבר הסטודנטיות, כמובן תוך התחשבות בצרכים הבטחוניים, תהיינה השלכות אנושיות חיוביות.
לצילום כפרקטיקה תרבותית פנים רבות. אבל מעניין לציין את המצלמה כנשק (המלה האנגלית shoot משמעה הן צילום סרט הן ירי). כאשר גבר מצלם את קורבנו, האשה העירומה, הוא מנכס אותה ומשפיל אותה בה בעת. הופך אותה לראיה להפעלת הכוח שלו עליה. שבה היא לא רק נתונה לחסדיו מכוח עוצמתו הפיזית, לא רק מופשטת – ההשפלה הפומבית התדירה של נשים באשר הן – אלא מתועדת כך במצלמתו. תמונות קורבנותיו שהוא נושא עימו כקרקפות על חגורתו. אות לשווי השוק הגברי שלו.
בניגוד לאחותה, ההומופוביה, הביפוביה (והביסקסואליות) סובלת גם ממחיקה נרחבת, בנוסף ליחס השלילי. כך עצם קיומם – הן של הנטייה הביסקסואלית, הן של אנשים ביסקסואלים והן של הביפוביה עצמה – נעלם מעין הציבור דרך השיח התקשורתי והתרבותי. ועם זאת, לביפוביה השלכות רבות וחמורות על חייהם של אנשים ביסקסואלים.
הסדנה הוכרה כגמול השתלמות מטעם משרד החינוך, ואולי גם משום כך מלכתחילה נרשמו אליה הסייעות, שחששו ממנה. "זה מפחיד בהתחלה שאומרים לך קורס לשוויון מגדרי", מודה אהרון בגילוי לב. "הסתכלנו עליהן (על מנחות הסדנה, ת"ר) בהתחלה וחשבנו, מה הפמיניסטיות הללו באו לעשות. אבל לאט לאט, ברגע שמגיעים אלייך, את יותר פתוחה להבין. ואת רואה שזה לא שד מאיים".
לא רק הלהט"בים הישראלים מנוכסים, אלא גם הפלסטינים. אורן טען בנאומו שישראל נותנת מקלט לקבוצות פלסטיניות שלא יכולות לפעול בשטחים. בפועל, ישראל סירבה לתת מקלט במקרים שבהם היו הומואים פלסטינים שביקשו זאת.
כי אפליה, כל אפליה וכל הדרת נשים וכל פגיעה באוכלוסייה היא דבר מדרדר. זה לא מתחיל מיד באיסור על נשים ללמוד, או לעבוד, או לעסוק ברפואה, או לא לדבר בכנסים, או לשבת מאחורה באוטובוס. זה מתחיל בקטן. עם עוד "התחשבות" ועוד "התחשבות" ועוד "פגיעה ברגשות הדתיים" ולאורך זמן נפגעות זכויותיהן של נשים ונערות במרחב הציבורי בישראל בצורה בוטה.
בימים אלה רואה אור (ב"ידיעות ספרים") תרגום מחודש של "הנסיכה שלבשה שקית נייר". רוברט מאנץ' כתב, מייקל מרצ'נקו אייר.העלילה היא היפוך כמעט מלא של סיפורי אגדה קלאסיים: הנסיך והנסיכה עומדים להתחתן ואת הרגע המאושר מחרב דרקון, שיורק אש ובולע חתונה שלמה.
אוניברסיטת בר-אילן החליטה לתת תואר דוקטור של כבוד למלכה פיוטרקובסקי. מגיע לה, אבל דווקא זו עדות לכך שבהנהגה הדתית מקומן של הנשים עדיין חסום. השינוי צריך לבוא מלמטה
אז כיום כשסוף סוף הענקתי משמעות לכל דבר, החל מארוחות שבת וכלה בהרבה דברים שאת מסגרתם החיצונית ואת סוגי המאכלים לקחתי משם, למה בעצם נשאר להתגעגע? לחור השחור הזה שמנסה לשאוב אותי פנימה? לזיכרונות האיומים של ישיבה שעות עם מחזור תפילות בבית המדרש בחגים כי ככה יראו אותי השדכניות? לנישואין למישהו שהוא תוצר של חברה שבה אפילו לא לומדים תורה ברצינות? להאמין שעל כל פעם שהוא יושב עם חבריו, אוכל ושר, גם אני אקבל מקום בגן עדן?
בעלה של האשה הכלואה עכשיו כבר קיבל מהרבנים היתר לשאת אשה נוספת, אבל הוא טוען שהעובדה שאינו גרוש מאשתו הראשונה משמעותית בשל הזכויות שעשויות להיות לה בירושה ובפנסיה שלו. אלא שאשתו מסרבת לקבל את הגט בדיוק משום שהיא טוענת שהיא לא מקבלת את החלק ברכוש המשותף שמגיע לה.
מאבק אקולוגי רדיקלי ומאבק לשחרור מגדרי קשורים זה בזה קשר בל-ינתק. שחרור כדה"א לא יכול להתקיים ללא שחרור מגדרי ושחרור מגדרי לא יכול להתממש ללא מאבק אקולגי.
מי שניסתה ללכת באותו יום, גילתה שזרועות חשופות עלולות למנוע ממנה לממש את רצונה לבקר נימפית מצויצת. שלט מאולתר דיווח שם שבאותו יום הכניסה היתה לחרדים בלבד. אך אם תכסי את עצמך, הבטיחו הסדרנים, יסכימו שתיכנסי.
אמנם עירית היא זו שנושאת את ההריון, אבל דנה מרגישה יחד איתה את הבחילות והעייפות ולרגעים היא אפילו קצת מקנאה. בכל מקרה, ההתרגשות לקראת לידת ילדם המשותף – משכיחה את הכל
מהות הצדק החברתי היא חיסול שיטתי של שוליות ופריווילגיה. הרצון לחיות בעולם צודק יותר, שוויוני יותר, הוא פשוט לא שווה ערך לרצון לחיות בעולם "נחמד" יותר. אני לא טוענת שנחמדות זה דבר רע או שאין עלינו להיות נחמדים כלפי אחרים אם ברצוננו להיות! אני גם לא עושה הקבלה בין נחמדות לבין שיתוף פעולה עם אחרות. זה מה שאני אומרת: מיזוג הרעיונות של התנהלות אתית או התנהלות צודקת (טוּב) והתנהלות מנומסת (נחמדות) היא בעייתית, בלשון המעטה.
אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שמרגישה גיבורה, שהיא לא, כשהיא זו שיודעת מיהי לעצמה ומה נדרש ממנה לעשות, יום-יום, כדי להתמודד. אני לא מרגישה שישנה הזכות לומר למי שלא מרגישה גיבורה, שהיא כן, ושוב לייצר – הפעם באמצעות השפה – מציאות כפויה, מציאות בעל-כורחה.
באופן כללי אני חוששת מהגדרות שניתנות מבחוץ, שכשמן כן הן – עשויות לסמן גדר ובכך עשויות להותיר מישהי מאחור; ובנוסף הן עשויות "לעזור" לחברה להעלים עין מהדינמיות הכואבת שמתרחשת בתוכה פנימה.
וגנר, כך נראה, עשויה כולה ניגודים: יש לה תדמית זוהרת, פרובוקטיבית, שאת המציאות האפלה שמסתתרת מאחוריה היא חושפת בסרטיה, בזה אחר זה; היא אשה חזקה ועצמאית שיוצרת סרטים ובה בעת אשה שמתקשה מאוד לומר לא, כעדותה; ולמרות כל מה שעברה בחייה ¬ מבחינות רבות היא נותרה תמימה.
לא גזען, דוס (בת עמי נוימאיר פוטשניק, תנסו בעוד יומיים)
על הרקע הזה מתבלטות קבוצות באוכלוסיה שסבורות שההלכה היהודית העניקה להם פטור מהתמודדות עם הגזענות, המיזוגניה וההומופביה שלהם. אין להם שום בעיה עם מזרחיים או אתיופים, הם פשוט לא מספיק דתיים. הם מכבדים נשים יותר מכולם אבל ההלכה מחייבת אותם להשתיק אותן ולהעלים אותן מהמרחב הציבורי. אין להם שום בעיה עם הומואים אבל כתוב בתורה שזה תועבה.
המונח "להתיישב לשולחן", הוא אינו רק מונח מקצועי בשבילי. להיות פמיניסטית הוא אינו מקצוע בשבילי, ולא יוכל להיות מעולם. בשבילי זו דרך חיים. הגות ומחשבה בכל צעד ושעל, הוא היכולת שלי להצביע על הנקודה שבה כואב לי, ולדעת איך למצוא מזור לכאב אחר. הוא הרצון, החתירה לעולם שווה. עולם שווה שבו – נרגיש שוות.
אך השווי בעולם הזה לא ימדד בערך כספי, או מיליטנטי, אף לא בהשוואה- מי שווה יותר. אלא בתחושה הפנימית, התחושה שמתגנבת לאדם, לאישה. הביטחון בלחיות את חייך.
השבוע, ראינו באיזה שיעור את הסרט "מציצים", אבן דרך בתרבות הישראלית, ממש יצירת מופת. ובסצנה מסוימת כשהאישה כמעט ונאנסת, כל הכיתה התגלגלה מצחוק ודקלמה ביחד עם אורי זוהר "יבוא לך, דינה, יבוא לך." ורק אני, הפמיניסטית חסרת חוש ההומור, רוצה להקיא מהם.
הקמפיין של מצעד הגאווה 2012 משקף היעדר הקשבה והיעדר רגישות. אבל עוד לא מאוחר מידי. גם אם הקמפיין כבר נבחר, ויש דברים שפשוט קשה לשנות, לא מאוחר מכדי לפנות לפעילות ופעילים מכלל המגזרים בחברה ולנסות לשפר עד כמה שניתן את הקמפיין הזה. לא מאוחר מכדי לשלב לסביות בהנהגת הקמפיין, ולא רק באופן ייצוגי. לא מאוחר מלקבוע שמעתה ואילך ישוריין יצוג הולם לערבים בכל פורום קהילתי.
הסבר אפשרי הוא שלחברה המערבית יש טכניקות להרחיק מאיתנו את הצדדים הלא נעימים של הקיום, ובלבד שנמשיך לצרוך בעקביות את מוצריה. כשם שתעשיית המזון מרחיקה מאיתנו אם המוות והאלימות שכרוכים בייצור האוכל שלנו, כך אנחנו לא מודעים למה שמתרחש מאחורי הקלעים של אחת התעשיות המשגשגות בעולם. יש היום ילדים שגדלים מבלי לדעת ששניצל היה פעם תרנגול, תנחשו איזה גברים הם יהפכו להיות כשמדובר במין.
בעידן המדיה החברתית, הכוח והשליטה לייצר אמירת נגד התעצמה. כך למשל נוצר לאחרונה בישראל קמפיין אינטרנטי מקיף נגד חברת אקס, "שמים איקס על אקס". מה שמאפיין את היוזמה החדשה כנגד החברה הסקסיסטית הוא השימוש המסיבי במדיה טכנולוגית להעברת המסר: החל מדף פייסבוק שנקרא חרם גברים ונשים על אקס, המשך באוסף של דימויים חזותיים המציגים גברים שונים המשליכים תכשירי אקס לפח האשפה.
הדרת נשים איננה רק מניעת במה מנשים או הפרדת אוטובוסים, וההתנגדות להדרה זו על כל צורותיה – מקורה בהשקפת עולם הומאנית ושוויונית, המסרבת לקבל דה-הומאניזציה של נשים והתייחסות אליהן כאל חפצים נטולי סובייקט, חסרי פנים.
הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך."
אני מפחדת שאני אכיר את האנס שלי. הוא לא יהיה סתם זר, אלא הוא יהיה חבר טוב – מישהו שאני באמת אוהבת ומעריכה. אני מפחדת שזה יהיה בבית כלשהו, אולי בזמן מסיבה; אני לא אשים לב ואשתה יותר מדי, והוא לא, וכך תיוצר ההזדמנות.
זה אומר שרוב הפועלים הם בעצם פועלות. הן פועלות הנקיון. הן הפקידות. הן הפועלות בסופר. הן העובדות במשלחי היד ששומרים על הכלכלה. שמניעים את הגלגלים של המדינה הזו. אבל ככה זה- מרגע שמקצוע מסוים הופך לנשי יורד ערכו.
אין גבול לבושה: חברת קוולטיסט המעסיקה חרדיות בשוק ההיטק ומשלמת להם שכר נמוך, לא מתביישת לפרסם זאת ברבים.שוק מיקור החוץ בהייטק החרדי גודל עם כל שנה ושנה אך התנאים של העובדות החרדיות לא משתפרים, היחס המזלזל – עכשיו לשיא חדש. על חרדיות, שוק ההייטק וניצול
אותו תפקיד נורמטיבי, שלא מאפשר לאישה נשואה לבחור אם לקיים יחסי מין עם בעלה, היה מעוגן בחוק הישראלי עד לשנת 1988(!). עד לאותה שנה, לגבר היה מותר לשכב עם אישתו ללא הסכמתה. ולאישה, גם אם היתה צועקת ומתנגדת, לא היתה אפשרות להגיש תלונה, כי המעשה לא היה מוגדר כעבירה, הוא היה חוקי לגמרי.
ואז זה קורה: נהג המשאית מתחיל לנסוע אחרי, מגיע לרחבה, נעצר וחונה שם ושוב קורא לי מתא הנהג. בלית ברירה נעניתי לקריאה בחוסר עניין ופניתי לעבר המשאית. כשהתקרבתי, התחיל הנהג להגיד לי דברים בסגנון "מה את לא שומעת שקוראים לך? בנאדם מנסה לעזור, למה את מתנהגת ככה?"
ממש כמו בחו"ל, רשתות הנעליים בישראל החלו למכור נעלי עקב גם לילדות. אמא לבת 7: "מדוע מצפים מילדה במידה 29 ללכת על עקבים, היא לא אמורה לרוץ ולשחק"? הרשתות: "הנעליים לא נחטפות, הן טסות". וגם: ביקיני לבנות 3, ושיווק לאימהות: "פשע אופנה לא להקפיד על טרנדים עם הילדות"
מעשים דתיים ניתנים למדידה וכן אם אתה הולך לים מעורב אתה פחות דתי ממי שהולך רק לים נפרד, וכן אם את הולכת ללא כיסוי ראש את פחות דתית ממי שהולכת עם כיסוי ראש. למה? כי אתם עושים פחות מעשים דתיים.
האחות הגדולה 