וכל הדוגמאות הללו הופכות לבוטות יותר אם נתייחס לאוכלוסיית הנשים בכל קבוצה וקבוצה. ואיך נסביר את זה כשלכולנו יש אמא, אחיות, חברות, נשים שאנו מעריכות?
הרעיון הבסיסי שאותו אנחנו רוצות להדגיש הוא שבכולנו פושה סוג של סטיגמטיזציה כלפי האחר/ת. רובנו יכולים ליפול להתנהגות ומבט שמפלה אחרים, באותה מידה שאנו יכולות להגיע לכדי התמודדות עם אפליה נגדנו.
הטקסטים גם הם עולים בקנה אחד עם הנ"ל, ומציגים את הנשים הביסקסואליות בתור אובייקטים מהנים למבט הגברי הסטרייטי וככלי למילוי טעמיו המיניים של הצופה הסטרייט המדומיין. לעתים קרובות, כל זה קורה גם תוך מעטה דקיק של 'תמיכה' בביסקסואליות, ובה בעת שליחת מסר מרגיע אל הקוראים, שהנשים בתמונות אינן באמת ביסקסואליות.
לפני התנועה הפמיניסטית, מיניות האישה הייתה הדבר היחידי שגברים היו צריכים למשטר, כי לא היה להן שום דבר אחר. אבות ואחים היו צריכים לשמור על הבתולין של הבת/אחות ולהעביר אותה לרשות הבעל, שהיה אמור לוודא שהוא הפרטנר המיני היחיד שלה. אלא שכניסתן של נשים לעולם הפוליטי, הכלכלי, והחברתי, נתנה להן כוח מסוגים נוספים; אם מטרתך היא לייצר חברה שבה הכוח הזה עדיין שמור בלעדית לגברים, אתה נאלץ למצוא דרך חדשה לדכא את הכוח הזה. אם התרגלת להשתמש בכלי הצניעות לדכא נשים, סביר שתנסה להתאים אותו למציאות החדשה הזו.
חוסר הסולידריות בין מפגינות, ההתעלמות ממעצרים וההתנערות מקבוצות של אקטיביסטים שמוכות ע"י שוטרים משרתת את אותו השלטון שאנו מוחות נגדו ומחזקות את אותה השיטה שבגללה יצאנו לרחוב. הפילוג הזה והתיוג של קבוצות מסיומות כלא לגיטימיות מסייע לממשל להציג את התנועה כולה כלא לגיטימית.
"זה מתחיל בגיל צעיר", אומרת מור. "כשאבא הוא המפרנס ואמא המטפלת הראשית, ואומרים לילד 'חכה־חכה שאבא יגיע הביתה', אבא הוא הסמכותי יותר. הילדים לא תופסים את שני ההורים כמתאימים למלא את כל התפקידים. במחקרים אנחנו מוצאים באופן עקבי שכל מה שגברי נתפס כרב־ערך יותר".
אני מקווה שלא אאכזב את עצמי ולא את אשתי ואת הילד שלי, והכי אני מאחל לעצמי שהצלחנו לעצור את האלימות במשפחה ושנצליח לחנך את הילד ואת אחיו ואחיותיו שעוד יגיעו לאהבה, דיבור, רגש, שיחה, חמלה, הבנה, אמפטיה, כבוד.
“The Women of the Wall want to pray out loud, read Torah and wear tallit,” she explained. “But it is illegal in the law of Israel. One cannot perform a religious act that offends the feelings of others.”
מאז שפורסם מצעד השרמוטות התגובות שאני מקבלת רק חיזקו את חשיבותו בעיני. אני לא מדברת על התגובות השוביניסטיות הצפויות אלא דווקא על תגובות של אנשים שהייתי מצפה שייתמכו. אמא שלי אפילו בכתה לי “אני מסכימה שלנשים צריכה להיות זכות ללבוש מה שהן רוצות, אבל למה השם הזה?” היא שאלה תוך התחמקות מלהגיד את המילה שרמוטה. אז הינה פעם אחת ולתמיד למה חשוב שצעדת השרמוטות תישא בשם הזה.
ברשת טריומף החליטו שמה שמשחרר את האישה מהגבר שמטריד אותה מינית הוא החזייה שלה, ושהכי טוב שתקשיב לגבר שיחליט בשבילה איזו חזייה ללבוש. בחרנו להבהיר לטריומף שאנחנו מסתדרות מצויין לבד
בשולי החברה הישראלית ובצידה של החברה הגאה – הם נמצאים: ההומואים הערבים. חאדר אבו-סייף, שיצא מהארון בגיל 15 ופעיל חברתית מאז, החליט לחשוף את פניה הערביים של הגאווה בישראל: "גם לי בתיכון צעקו 'יא לוטי' ואכלו לי, שתו לי ואני יכול להמשיך בזה עד מחר. השאלה מתי אני אפסיק? התשובה היא: אני מפסיק עכשיו". טור אישי
השיח הפוסט-פמיניסטי משכנע נשים שכל תעשיית האופנה, הדיאטות והניתוחים הפלסטיים היא יוזמה של נשים, למען נשים וכחגיגה של נשיות. אבל להגיד שניתוח להרמת חזה פותח בשביל נשים זה כמו להגיד שרוטב וורצ'סטר פותח למען פרות
תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה" פנתה אל הרבנות הראשית לישראל בבקשה לאשר פתיחתו של קורס ראשון מסוגו להכשרת משגיחות כשרות, כשעד היום השתלמו, הוסמכו והורשו רק גברים לעבוד בתחום זה.
באולפנות דוחסים לראשיהן שהצניעות היא מעל לכל, אבל לא טורחים לצרף לכך גם שיעור או שניים במינימום של מודעות אופנתית. אחר כך הן יוצאות לחיים עם חצאיות שמטאטאות רצפה, סנדלים תנ"כיים וגופיות לייקרה מתחת לטריקו, ומחפשות חתן
יש לי חלום: חלום שאני חיה בעולם, שבו אדם במצוקה, אשה או גבר, זוכה לאהדה ותמיכה מבני אדם אחרים, ותהיה אשר תהיה הדרך שבה המצוקה שלה מתבטאת, ולא נהפכת יעד לניצול.
עולם שבו גבר, וגם נער, הרואה אשה שגברים חודרים לגופה בזה אחר זה, ו-או משפילים אותה בדרך זו או אחרת, לא רק שאינו מעלה על דעתו לעשות זאת גם הוא, אלא עושה כל שלאל ידו להפסיק את המתרחש.
אין להתפלא, אם כן, שברגע שהתירוץ הקלוש ביותר צץ ומופיע, ההמון ישחרר את התסכול על הבגדים ויפשיט את האישה שמתחת להם, כאילו קרעו איזו מסכה מפני הנשים הרעות, הפלרטטניות, הטיזריות והחסודות וחשפו את הזונה שבעיניהם מסתתרת תמיד מתחת. זו שאינה אם, אחות או בת, אלא אחת שמותר לקלל, להכות ולהשפיל. זאת שגופה הפקר ומותר לעשות בו ככל העולה על רוחם.
אם הייתי לסבית הייתי הולכת עם בת זוגתי לקולנוע לב. היינו רואות "הילדים בסדר" ושואלות את עצמנו למה עד שכבר מביאות זוגיות לסבית לקולנוע זה חייב להיות תחת הקונבנציות של המשפחה הגרעינית. משפחה גרעינית זה ללסבביות (= לסביות חביבות) ואנחנו לסביות זועמות כך שהוליווד לא מדברת אלינו.
אני צועדת. בנעלי עקב לבנות ששוברות את רגלי אני צועדת. כולי מלמלה. אל עבר החופה אני צועדת בנעלי עקב לבנות, מלמלה, ושמלתי מעוטרת תחרה נשפכת ממני בשובל ארוך שמטאטא את עקבותיי. פאוזה. פלאש. פלאש. פלאש (זה לאלבום החתונה המהמם שיהיה לי). בקצה המסלול המוקף זרים שמוחאים כפיים באמוק לצלילי מתי כספי, מחכים לי רב אורתודוכסי והורים מאושרים.
מיזמים כגון ויקיפדיה מערערים על הסדר הישן והבטוח ומציבים בפנינו עובדה פשוטה: אם לא ניקח אנחנו אחריות על הידע, אנו משאירים אותו בידי אחרים. יש בכוחנו לכתוב ערכים חדשים או להרחיב ערכים קיימים ובכך להנכיח היסטוריה של נשים והיסטוריה של קבוצות מיעוט בכלל. עלינו לכתוב את ההיסטוריה שלנו בעצמנו
שהרי כל מי שעוסקים בגורלנו, הם גברים: מהאייטולות ואחמדיניג’ד באיראן, דרך שורה של גנרלים בדימוס, ועד למנהיגים פוליטיים. קולן של נשים נשמע פה ושם, לא פורץ מעבר לטור דיעה אקראי.
בכל מקרה, מוטב שלא נשים – וגם לא חרדים, ואף לא גברים אחרים – לא יגויסו גיוס חובה. אמרו את זה קודם, לפני, מבינים ממני בהגנה צבאית ובמיליטריזם. אם בעשרות השנים הראשונות (ונקווה שהן לא גם האחרונות) לקיומה של המדינה היה צורך באתוס של "צבא העם" – כיום הוא מיותר. צבא מקצועי, כך נראה, מתאים יותר. ובכל מקרה, זו בוודאי לא הזירה הנכונה למאבק באפליה של נשים בחברה.
צאו לי מהראש, מארון הבגדים, מהעבודה. צאו לי מהזוגיות או מתפקידי כאימא וכאישה בכלל.
אף אחד לא מינה אתכם כסגניו של היושב בשמיים, נכון?
כאשר בחרתי להיות דתית, בחרתי את זה מולו. מול בורא העולמים. לא ביקשתי רשות מכם, וגם עכשיו אני לא צריכה ציונים. זה בסדר. אני את הדו"ח שלי מולו, ממלאת נאמנה. היו בטוחים.
האמת שאני יודעת למה היא אוהבת ללבוש שמלות. לפחות אני חושבת שאני יודעת, כי זה ההסבר הכי הגיוני. בגלל שהיא כזאת יפה (באמת האחיינית שלי היא יפיפייה קלאסית) כל פעם שהיא לובשת שמלה היא יוצאת אל החדר וכל הנמצאים מתפעלים ממנה ואומרים לה כמה היא יפה. ברור שהיא תרצה לחזור על מה שמעניק לה כאלה תגובות חיוביות ותשומת לב.
אך אין דין פרשת מין קבוצתי כדין טקס סמלי. דין הטקס הסמלי בחברה בעלת יומרות שוויוניות הוא חמור בהרבה. וחמורים אף יותר מהטקסים הסמליים הם המנהגים הסמויים.
כמה מהגברים החילונים והמשכילים משתתפים בניקיון הבית באופן קבוע? כמה מהנשים החילוניות והמשכילות יורדות לחצי משרה מפני שהן מרגישות לפתע דחף עז להקדיש את עצמן לילדים?
לנוכח הפרסומות ברדיו לחזיות טריומף, לפיהן מי שקובע איזו חזיה תלבש אישה הוא גבר ומה שמשחרר את האישה מהגבר שמטריד אותה בפקק בבוקר הוא החזיה שלה, אנחנו בוחרות לא לקנות חזיה של טריומף.
הייתי בטוחה שטרנד "הדרת הנשים" יחלוף במהרה, אך מסתבר שנשים ומקומן הנחות בחברה ממשיך לספק כותרות ראשיות. לאחרונה זכתה התחנה "קול ברמה" להתעניינות מחודשת בעקבות הסירוב שלה לצרף נשים למעגל הרדיופוני שלה – לי יש מה להגיד על זה
אז מה היה לנו? עצמאות שהיא שיכרון כוח, ליברליזם שהיא השתררות נעדרת סולידריות, פחד להתערב במה שמתרחש במרחב הציבורי ותחושת הקורבנות המעוורת.
ומה חסר? אנושיות; התחשבות בסיסית; כבוד האדם. התכונות שאנו ששים להתגאות בהן ולהתנאות בהן מול אומות העולם. הערך שקבענו בלב חוק היסוד שלנו: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. רק אלה חסרים. וחוץ מזה – הכל בסדר.
בגלל שאנחנו מניחות שהגבר חייב להיות אקטיבי כדי שתתרחש חדירה, אנחנו מטילות עליהם (ושוב, "הם" ככלל), את מלוא האחריות לסיטואציה, בין אם היתה חדירה ובין אם לא. אנחנו מתקשות להשמיע את הקול לפיו הציווי החברתי "להיות גבר" הוא בעצמו אלים, הוא מצמצם משמעותית את חופש הבחירה וגובה גם כן מחיר מגברים, ובעיקר מנערים.
לטענתה החוקר בסיום העדות אמר לה "לא היית צריכה לעשות את זה, לא הייתי צריכה להוציא את זה לתקשורת. הוא אמר לי שהיו עוד תלונות, שאני לא היחידה. הוא אמר את התקשרת בשעה שלוש ואני יודע שכבר שעתיים לפני הייתה תלונה של אזרחית שהייתה שם אבל זה כבר מאחורינו".
20 אלף נשים, גברים ובני נוער עוסקים כיום בזנות בישראל ■ התעשייה המפוקפקת מגלגלת כ-2.4 מיליארד שקל בשנה ■ ההוסטל השיקומי-טיפולי סלעית במרכז תל אביב מאפשר לנשים שהידרדרו לזנות למצוא מקום עבודה ולנהל תקציב אישי ■ "המעסיקים לא עושים לנו טובה, הם מקבלים עובדות חרוצות"
עצמאיות בשטח (בילי מוסקונה לרמן, מעריב nrg) מראיינת את ד"ר אורית קמיר
כי בכל פעם שגבר משתמש במילה "מטרה" בהתייחסו לאישה, או "כיבוש" בהתייחסות לאקט, הוא מוריד מעט מהאנושיות שלה, והופך אותה לביצור שיש להפיל. ולפעמים האלימות השקטה הזו, זו שבה לא מופעל כוח פיזי, היא המסוכנת ביותר.
מכשפות עמדו במרכזן של עבודות החקר האחרונות שהתבקשו להגיש תלמידות כיתה ד’ בשיעור הקרוי "נשים משנות עולם". העבודה של ליאור, למשל, עסקה בשאלה מדוע אנשים שנאו את המכשפות ("הן היו שונות, ויותר חכמות מאחרים, ולכן חשדו בהן", היא מספרת)
כבר שנים שסטודנטיות בדרכן להר הצופים חשופות להטרדות ואף תקיפות. למה לא שמעתם על זה? כי המטרידים הם תושבי עיסאוויה, וארגוני זכויות האדם מעדיפים את התקינות הפוליטית על פני ביטחונן של הסטודנטיות
40 אחוז, לא פחות (טל שניידר, סלונה)
טל שניידר למדה שכדי להגיע לשיוויון מלא, חייבים לשריין את מקומן של הנשים בכל המוסדות הפוליטיים. בישראל שהייתה רוצה, כולם יבינו את זה
עבירת "אינוס ברשלנות" לא תהפוך מעשה אינוס למעשה נסלח, אלא תעניק כלים מידתיים בידי בית המשפט. היא תמנע אי-צדק בכך שלא תאפשר לעבריינים לצאת בלא עונש רק משום שלא סברו שהם עוברים עבירה. היא גם תפחית את הסיכון של הרשעת גברים בעבירה חמורה כ"אינוס" בשעה שייתכן שעבירה כזאת לא התרחשה בפועל – מצב אפשרי היום עקב העובדה שספר החוקים אינו מציע מגוון רחב יותר של עבירות.
הלימודים במחיצת בנות בלבד, היא אומרת, ניתקו אותה מסטיגמות. "למדתי בכיתה של בנות בלבד והצטיינתי במתמטיקה. לא היה לי מושג שמתמטיקה היא מקצוע של בנים. רק כשיצאתי מהעולם החרדי גיליתי שגברים שולטים בעולם העסקים הישראלי, שבכל כנס יזמות יש ארבע נשים על 300 גברים"
השבוע של הגברים (גיל רונן, מעריב nrg)
מול המסר הציוני של גבריות העמידה התנועה הפמיניסטית מסר מתחרה וחצוף. לא זו בלבד שהגבר אינו ראוי לתואר המגן, אומרות לנו המיליטנטיות, הרי שהוא הסכנה עצמה
המדינה היא אישה, לא אחלה גבר (צפרא פרלמוטר, סלונה)
צפרא פרלמוטר פתחה רשת אופנה שיתופית שתשחק בכללים עסקיים חדשים, ומספרת כאן על הישראל שהייתה רוצה לפעול בה
מעושרות בערבית: "יכולה להתפנק עד אינסוף" (ynet)
בהרבה עבודה קשה – ולפעמים עם קצת עזרה מהבעל – הן שברו מוסכמות במגזר. הנשים שלא מתביישות להתהדר ב-BMW ובטיולים לחו"ל מספרות על הדרך להצלחה, על הקנאה ברחוב ועל התקווה לעתיד: "שכולן יתגברו על הפחד"
זוועות מלחמת העולם השנייה קרעו משפחות ואמהות מצאו עצמן מגינות על ילדיהם מפני מפלצות חמושות בנשק ובשנאה. שום דבר בעולם לא מכין אמא לחנוק את תינוקה או ללוות את ילדיה לתאי הגזים
השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק (הארץ)
סיפורה של סטפה וילצ'ינסקה, שהיתה שותפתו המלאה של קורצ'אק והלכה אל מותה בטרבלינקה, ממחיש כיצד נבנה, או נמחק, זיכרון היסטורי
במטה קסם עודדו ההופעות האלה את רוחן של הבנות. קרקור הקיבה הריקה שימש מנגינת לוואי להופעות. כדי לעורר בנו את השאיפה ליצירה, הודיעה לילי שתתן כפרס תפוח אדמה או שניים, אותו חסכה ממנת הצהריים, עבור מנות מוצלחות. […] על לילי קשטיכר אמרו בתחילה שהיא משוגעת, שמצב כה קשה אין לה דאגה אחרת מלבד מזון רוחני, ומוכנה לסבול רעב בעד שיר או ציור. אבל במשך הזמן הבינו לרוחה, כי האוירה השתנתה וכך גם הזמן עבר מהר יותר.
הכל אודות אמא שלי (אריאנה מלמד, yent)
כשאיש לא העז, אמי הזריקה לסבתא מנת יתר של מורפיום כדי להצילה מהוצאה להורג בידי הגרמנים. לעתים נדמה לי שאלצהיימר היא מחלה קלה יחסית לזכרונות שאמא אוצרת, גם אם פתאום היא בורחת מהנאצים או חוגגת פעמיים את ליל סדר
במסגרת זו אנו פונות גם לכל המחברות/ים שכתבו ערכים בנושאים אלה לאנציקלופדיה ההיסטורית נשים יהודיות, בהוצאת משה שלוי, ירושלים. ניתן לקרוא ערכים אלה באנגלית באתר של ארכיון הנשים היהודיות (Jewish Women's Archive), אבל הצעתנו היא לפרסם אותם בעברית.
הקול שלא נשמע: על רדיפת הומואים בשואה (טל איתן, ynet)
קשה להעריך כמה הומואים נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. חלק מהמקורות התחקו אחר כ-10,000 קורבנות ששמותיהם ידועים, ושעליהם קיים תיעוד מדויק. מקורות אחרים טוענים כי מדובר בהיקפים גדולים בהרבה, של כמה עשרות אלפי בני-אדם, שנאסרו בידי השלטון הנאצי ובחלקם הגדול קיפחו את חייהם יחד עם מיעוטים אחרים
הן סובלות מדלקות במערכות השתן והרבייה, דלקות עור, נזק לרצפת האגן, וסיכון מוגבר לחלות בסרטן צוואר הרחם ■ 23% מהן הוכו עד כדי שבירת עצמות ■ 8% מהן חולות באיידס ■ האם יש דרך אמיתית לשפר את בריאותן?
אחותי הצעירה ממני בשנים ובכירה ממני בחכמת חיים דיברה איתי השבוע על עוברי האורח שהתקבצו מסביב לחזות באירוע – מבלי למחות כנגדו, מבלי להזמין משטרה. היא טענה שמקומם על ספסל הנאשמים המוסרי גם כן, ואני נוטה להסכים – גם מסיבות שיובהרו בחלק הבא של הדברים. אלא שבדור משפטני שכזה, כולם כבר חרצו דין, ומבלי להידרש למוסריות המעשה, נדרשו לחוקיותו הנמצאת, כך נראה, בתחום האפור, ומכל מקום מחוץ לסמכות שיפוטם
זה עדיין אונס (שי גולדן, מעריב nrg)
העובדה שהאישה שקיימה יחסי מין בבוגרשוב הייתה זונה, לא מצדיקה את המעשה האלים. מי שחושב אחרת מוכרח לבדוק את מצפונו
הופכות את היוצרות (בפייסבוק) "הופכות את היוצרות" הנה עמותה למען הכשרה, תעסוקה והעצמה של נשים היוצאות ממעגל הזנות
אין לי דרך אחרת לומר את זה, אז פשוט אגיד – מהפכת השחרור המיני אכן הייתה מהפכה, אבל אם חשבתן/ם שמהפכה נועדה לטייב אורח חיים באה זאת והוכיחה שאפשר גם ההפך – לייצר מצב בו למראית (ז)עין היא נועדה לכולם ונועדה להוצאה אל החופשי אבל במציאות היא יכולה לייצר עוד התגלמות של דיכוי, גם אם לא מחושב מראש.
בכל זאת, לא משנה כמה אני קוראת וכמה אני "מבינה" שזה לא משנה איך אני נראית ושזה לא צריך להשפיע, יש פער ענק בין ההבנה לבין ההפנמה. ואמנם אני יותר מפנימה מבעבר, אבל עדיין, אני בעיניי – חפץ. עם כל כמה שאני רוצה להיות חופשייה מהדיכוי המגדרי ומהחפצון שהוא מביא עלינו, אני לא מצליחה להשתחרר, ובספק אם אי פעם אצליח באמת.
יש צורך במצעד שזוכר שאי אפשר לתת ייצוג לכולן במצעד אחד, כי הקהילה הלה"ס היא קהילה גדולה ומגוונת שקבוצות שונות בה חוות את הדיכוי בדרכים שונות. מצעד שיהיה סולידרי גם עם קבוצות שבד"כ כמעט ולא זוכות לסולידריות במצעדים, כמו זונות טרנסים וטרנסיות, לה"ס פלסטיניות, לה"ס לא יהודים וכו'
כאילו אין מספיק מקרים של אפליה בחברה, אפליה על בסיס מראה צוברת גם היא תאוצה. ילדים לא יפים סובלים יותר מהתעללות בבית, נאשמים יפים זוכים להקלות בעונש, ויופי הופך לתנאי העסקה חשוב יותר מכישורים או השכלה
בפסאדה של ערוץ לגברים, הוא בעצם יוצר ערוץ שנותן לגיטימציה לסוג אחד ויחיד של גבריות, וזו, ככה במקרה, הגבריות המיינסטרימית הכי שמרנית שאפשר למצוא. תמונת העולם השמרנית הקלאסית, כן כן, זו שחשבה שנשים בכלל לא צריכות להצביע, לעבוד, לשלוט בכניסה/אי כניסה להריון. ההיא שנדמה לנו שמיגרנו.
נדמה ששופטת הכדורגל, לילך אסולין, מודעת לשינוי (שחיכתה לו שנים) בשילוב נשים במרחבים גבריים. היא, לעומת הטייסת, מבינה שהיא יכולה להיות שופטת כדורגל מצוינת ועדיין, לולא החלטה חיצונית, רק בגלל שהיא אישה היא לא תוכל לעשות את זה.
בעקבות ההטרדות בהר הצופים: סדנת הגנה עצמית לסטודנטיות (מעריב nrg)
תנועת "אם תרצו" יזמה סדנת הגנה עצמית לסטודנטיות, כמענה לבעיית ההטרדות המיניות באזור קמפוס הר הצופים. בקרוב יחולקו לסטודנטיות משרוקיות שישמשו אותן כדי להרתיע ולהתריע
משרד הבריאות מפרסם לראשונה נתונים על טיפולי פוריות בהפריה חוץ גופית בישראל מהם עולה כי מספר תינוקות המבחנה הכפיל את עצמו בעשור האחרון, והם מהווים כ-4.1% מכלל הלידות בישראל. בסך הכל בשנה שעברה בוצעו כ-35 אלף מחזורי טיפול
בשבועות האחרונים ניהלנו התכתבות עם הדוברות של משרד המשפטים בניסיון לקבל את החומר שהיווה את הרקע לנזיפתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ברב דרוקמן. התשובות שקיבלנו אינן מותירות ספק באשר למסר החברתי החמור המועבר בהענקת פרס ישראל לרב דרוקמן.
"לא אהיה רכיכה שמתאימה את עצמה לכל שטות"
לחברת הכנסת אורית זוארץ היו אולי את כל הסיבות להיות במקום אחר בחיים, אבל ניתנה לה הזדמנות והיא לקחה אותה. ראיון לוחמני אופטימי (סלונה)
והם? זהו. עליהם אני רוצה לדבר. על חבורת הנערים/צעירים. איך זה שהם לא מרגישים גועל מעצמם? להכניס את חלקי גופם באופן כזה לגופו של אדם אחר, אחד אחרי השני. ללא שום אינטימיות (בואו לא נדבר על חיבה, זה פוריטני). כי גם אם לא היה כאן “אונס” מבחינה משפטית, וגם אם הם באמת חשבו שהיא עושה זאת מרצונה החופשי – הם לא התנהגו אליה כאל אדם. כאל יצור אנושי. הם התנהגו אליה כאל חפץ. שנועד להשביע את תשוקותיהם. שאפשר וצריך להשפיל בכינויי גנאי; שאפשר וצריך לקרוא לאחרים לבוא לעשות סיבוב בשקל. אולי גם צילמו. זאת התמונה שיש להם על “מין”.
לנוכחים בחוף באותו הרגע זה נראה פחות כמו ניצול ועבירה, ויותר כמו הצגה מוזרה ובלתי צפויה. לקיים יחסי מין בציבור זה אולי קצת אקסהיביציוניסטי, אבל בעולם בו מלמדים גברים לנצל כל הזדמנות למין, שפלה ומפוקפקת ככל שתהיה, זה לא נראה כמו משהו שצריך לעצור, זה לא נראה כמו אונס. שאלות של ניצול, הסכמה ומודעות אינן שאלות ששואלים את עצמם נערים שלומדים שמין הוא משהו שמשיגים, משהו שעושים למישהו אחר ולא משהו שעושים ביחד.
סביבה שבה לא מקובל שסקס הוא אוטומטית בסדר, והוא נתפס כהתרחשות שמעלה חשד, תהיה סביבה פחות נחמדה לחיות בה מבחינות מסוימות, אבל פחות סביר שהיא תגלה אדישות לאונס קבוצתי שמתרחש במקום ציבורי. אם בחוף הים של תלביב היו קמים שלושים אנשים ואומרים "רגע, הם שוכבים? למה?”, כנראה שהסיפור היה נראה אחרת.
הגישה הזו מעלה הרבה דילמות לא פשוטות, שמי שמתמודדת עם שאלות של סקס והסכמה נתקלת בהן הרבה – כמה חופש וכיף אנחנו מוכנות להפסיד בשביל להרוויח ביטחון, ומי מרוויח/ה ומי מפסיד/ה מהסידור הזה
אני רוצה לצרוח להן 'תתעוררו בנות אנחנו שוות יותר מזה'. אני לא עושה את זה, משהו עוצר בעדי. הרדיקליות שלי לא מגיעה למקומות האלה זה כנראה בגלל שאני לא יכולה אלא להבין אותן.
זו לא חרמנות, לא ככה היא נראית או מרגישה. זה צורך כפייתי ונואש בתשומת לב, בחיזוק חיובי כלשהו. זו אישה שצמאה למבט גברי שאינו מזלזל לחלוטין. היא רגילה לכך שרואים אותה כתמהונית, כמשהו שהוא בהחלט ובפירוש לא אובייקט נחשק או מכובד. ההזדמנות לקבל שבריר של נחשקות, חיזוקים חיוביים, מבט שרואה אותה לרגע, לא כשקופה אלא כאדם שמעוניינים בחברתו.
חלק ניכר מהגברים לא מודעים בכלל לחוויה הנשית הזאת, ולא מסוגלים להבין אותה. הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעולם שבו יחסי הכוחות אינם לטובתם. הם לא מצליחים להבין את האיום התמידי שנשים נמצאות בו, את התחושה הזאת שאת עלולה להיות מושפלת או להיפגע פיזית בכל רגע נתון, אפילו שזה לא קורה כל הזמן. חוויית ה"עלולה" הזאת, שנשים חיות בה, היא חמקמקה מדי עבורם. חוסר המודעות הזה להבדלים בכוח מייצר עיוורון כלפיו כשהוא בא לידי מימוש – זה אפילו לא נחווה כשימוש בכוח.
ואין שום דבר גברי בהתייחסות אל אשה כאל גוף חסר נשמה, כאל משהו אחר, פחות ערך, שמשמש אך ורק לסיפוק יצרינו, עד שאיננו מסוגלים לראות בה את אחותנו – בת אנוש שוות ערך לנו בכל. גבר הוא קודם כל אדם, וככזה נבחנת גבריותו במידת האנושיות בה הוא נוהג כלפי בני ובנות אנוש אחרים/ות, ולא במידה שבה הוא מנצל אותם/ן לצרכיו.
בכינוס של "טד אישה" טוני פורטטר קורא לגברים באשר הם: אל תתנהגו :"כמו גבר" תוך סיפור ארועים עוצמתיים מחייו שלו,הוא מראה איך תפיסת החיים הזו, מוחדרת לגברים ולנערים ומביאה גברים ליחס של ביזוי,התעללות וניצול כלפי נשים כמו כלפי גברים אחרים.הפתרון שלו השתחררות מהתיבה הגברית
חמור מכך, במרכז החג, ניצבת לא פחות מאשר דמות נשית אבסטרקטית: הלא היא ה"ללה מימונה", גברת מימונה, שלכבודה שרים המרוקאים בחג את השיר המסורתי: "א-לָלַה מימונה, מְבּארכּה מסעודה" ומברכים אחד את השני "תרבחו ותסעדו" . ישנם חוקרים ומלומדים רבים שנוטים לעשות לחג "הדתה" אפולוגטית ולייהד אותו באמצעות ייחוס מקור החג לזכר מותו של רבי משה בן מימון, גדול הפילוסופים וההלכה היהודית- הרמב"ם או שקושרים אותו לחג הפסח ומנסים למצוא אסמכתאות יהודיות לחג. ואולם סברה זו עדיין לא נותנת הסבר למילות השיר המסורתי המושר במימונה ולשאר הפעולות הסימבוליות בחג. נשאלת השאלה מיהי אותה גברת מימונה שלכבודה יהודי מרוקו חוגגים?
אם הייתי כוסית הייתי מחבקת את המילה. הייתי מקבלת את ההמצאה של השפה העברית אשר מתייגת את האישה לא כסך כל איבריה אלא כסך איבר אחד בלבד שהוא במקרה איבר מינה. מילה שהיא אפילו לא עברית וכמו שאנחנו מתכחשות לכל מקורותינו הערביים או השמים האמיתיים, כך אנחנו מתכחשות לשפה.
אני אישה בלתי משתחררת. הדמות המשתקפת במראה ובחלונות הראווה ומבעד לכל קרן אור חוזרת שיצרה בבואה שלי, באופן צפוי ובלתי צפוי, צופה בי מובחלת, מלגלגת לי, לעתים אלימה: את שמנה, מכוערת, טיפשה, חסרת כישרונות, לא מיוחדת, את סתם, את כלום.
הרדוקציה שאת עושה לנשים וגברים כיצורים המונעים אך ורק מהורמונים היא מעליבה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הפחות טוב. כך או כך, היא בעיקר מטעה.
ההמשגה שלך את הסיטואציה, לפיה הגבר הוא זה ששולט בעניינים ועליו מוטלת האחריות לא רק לרצונו אלא גם לרצונה של האישה היא לא פחות ממסוכנת. בתור מטפלת מינית, בואי נחשוב רגע על המסר שאת מעבירה כשאת אומרת לבחור "אל תאמין לה". אל תאמין לה כשהיא אומרת לך "כן, אני רוצה לשכב איתך". לי זה נשמע דומה מדי ל"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?". האם גם אז הוא צריך לא להאמין לה? אולי לשאול לפחות שלוש פעמים "את בטוחה שאת לא רוצה?"?
פוליטיקאים זוטרים יותר ופחות התחילו באגודת הסטודנטים. אגודה שממשיכה, שנה אחר שנה, להעסיק חבורה של אינפנטילים סקסיסטים באופן מובהק מנבאת את ההטרדות המיניות עליהן נשמע עוד 20 שנה. אלו התלונות על ניצול יחסי מרות והדרה ממוקדי כוח שנקרא עליהן בעיתון בעתיד. ככה הן נראות כשהן קטנות.
"הנסיכה שלבשה שקית נייר" מצטרף עתה למגוון ספרים מסוגו על מדף הספרים בעברית, בהם "הנסיכה חוכמולוגה" החביב של בבט קול (כנרת), "נסיכה לא לאכילה" של רוג'רסון גילאם (דני ספרים), "אגדה חדשה" של גייל הראבן (עם עובד) ו"נסיכה על סוס", קובץ סיפורים בעריכת פרופ' מירי ברוך (עם עובד).
במיטבן, המעשיות החדשות הללו מציגות פיתול כלשהו בעלילה. הן מנצלות את גורם ההפתעה, ויש בהן הומור. אין ספק שאלה מעשיות מתוחכמות. מתריסות, שאינן רכות כצמר גפן מסוכר בהשוואה לאותן אגדות בעיבוד דיסני.
מצאתי לנכון לפרט את כל הפעילויות האלה כדי להראות כיצד מכל מיני כיוונים פורצים קולות הקוראים שוב ושוב: לא לשכוח, לא להשכיח, ולהעלות את הנשים ההיסטוריות על סדר היום הציבורי שלנו. אבל הקולות האלה הם פזורים, ואין ספק שיש לרכז אותם יחד ולהפעיל אותם יחד.
עם עלייתה לארץ ישראל, את ערימת הזיכרונות של נשים שרק חלקן שרדו היא הניחה בקופסה בארון הבגדים והוציאה החוצה לכל מי שהסכימ/ה לשמוע. מאוחר יותר היא לקחה מחברת קטנה וחומה והפכה אותה ליומן זיכרונות מאושוויץ.
נשים משתכרות 35% פחות, מטפלות בילדים ופוגעות בקריירה ובסוף פורשות מוקדם, אבל חיות ארבע שנים יותר. הפנסיה המצומקת שמקבלות נשים בגיל הפרישה היא פצצה מתקתקת שצריכה להטריד גם את הגברים
תופעה חדשה בשוק העבודה: נשים משכילות בנות 30 פלוס שהצליחו בעבודתן, חוזרות הביתה לממש אמהות במשרה מלאה. ואולם המחיר שהן משלמות על כך גבוה – ולא תמיד ידוע להן מראש ■ גם בני זוגן משלמים מחיר: הם נהפכים לאבות מודרים ■ פרופ' דליה מור מציעה לא להתמכר ל-Mommy Track
משהו קרה לי שם אתמול, שפשוט הפסקתי לרצות לשבת ולהיות שם ולאכול ולדבר ולשמוח עם כולם ורק רציתי את החופש שלי, הכנסתי את קטני לתוך העגלה ויצאתי איתו לטיול, הדמעות מציפות את פניי ואני מבינה עם עצמי שאין שום סיכוי שאני נכנסת חזרה מהטיול הזה, לא מתאים לי שיראו אותי בוכה ולא מתאים לי להיות מנומסת, אני רוצה הביתה.
איתרע מזלי וגם הייתי מעורבות לזמן קצר בפעילות פוליטית ונדהמתי מהשוביניזם הגס של הישראלי הכביכול נאור וליברלי. רוב הנשים, ולא משנה השכלתן, חוכמתן ונסיונן, מוותרות על העימותים המתישים. למה להן? במה זה מקדם אותן או את הנושא שהן רוצות לקדם? הן מעדיפות לדבר אל בנות מינן, ומשאירות את זירת הדעות לגברים. חלק גדול מהנשים הנהדרות האלו גם מתנער מהמושג פמיניסטית. משטר ההשתקה מצליח לא רע.
הטענה המרכזית של המתקוממים היתה כי גרמתי לחילול השם. כעסו עלי שאני מתווכחת עם ההלכה, טענו שמדריכת הכלות שלי היתה קשוחה מדי ושלקחתי את הנושא רחוק \ עמוק מדי. מדריכת כלות אחת הזמינה אותי ללמוד מחדש את ההלכות ולראות את היופי שבהם. באחת משיחות הגלריה היא אמרה; אני לא מבינה מה הבעיה פה? הרי אם קונים עוף ורוצים להכין אותו לאכילה, הרי חייבים קודם להכשיר אותו, להמליח אותו, להוציא ממנו את הדם. ורק אז- הוא כשר!! כך גם אנחנו- אז אני לא מבינה מאיפה מגיעה התחושה שלך??!!
מגרש המשחקים הגברי הוא רב מימדי. להיות גבר זה להיות אמן ה"גם וגם". אני לא מתכוון למולטי-טאסקינג במובן הרגיל שלו – ביצוע משימות רבות במקביל, אלא במובן הגברי שלו: להיות בעל תחושת מסוגלות עצמית גדולה. זו אותה התורה של בר כוכבא, דון קישוט וג'יימס בונד והיא מתבססת על הניסיון להקיף את העולם כולו בשתי ידיים. להיות איש ספר ולוחם. מאהב ונווד או כל וריאציה אחרת שניתן להעלות על הדעת, ובהתאמה לנסיבות חייו של כל גבר.
הבגדים והתכשיטים, כמו גם כריכות של סידורים וכתובות בקמעות של נשים, מספרים את סיפורן של הנשים היהודיות לאורך הדורות. לביא מתחקה אחר עקבותיהן, תחינותיהן ומנהגיהם לאורך הדורות. היא אספה כל פרט שיכול לשפוך אור על חלקן בפולחן הדתי ועל תפקידיהן בקהילה. כל חפץ וכתובת מספרים סיפור שלא סופר. את העדויות קיבצה בספרה החדש "מנהג נשים" (הוצאת ידיעות ספרים), שעולה ממנו גרסה נשית ולא מוכרת של תרבות יהודית.
לפני שמונה חודשים הצטרפתי למאהל האין ברירה בירושלים כדי להיאבק למען דיור ציבורי ולשנות את הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי – אני חושבת שהמדינה צריכה לשנות את הקריטריונים לכלל האמהות החד הוריות. המציאות של אם חד הורית כמוני היום במדינה היא שבכדי לצאת לעבוד ולהרוויח משכורת נורמטיבית ומבלי שתפגע לך קצבת הנכות או המזונות את צריכה לחשוב מספר פעמים.
"נידונה לחיים": מה שלא נתנו לאמא לספר (הארץ)
המסע של אביהו רונן בעקבות אמו, ניצולת שואה ששמה קץ לחייה ביום השנה ה-15 למרד גטו ורשה, משלב בצורה יוצא דופן תחקיר קפדני וממואר אישי
לא? למה את מתכוונת – חלק א' (אביבה משמרי, סלונה)
הלהיט החדש של עומר אדם "ילד טוב בגוף של ילד רע", שורף את הרשת. הרבה לפניו היו פזמונים קלאסיים שנגועים בשוביניזם וסקסיזם בוטה. אל תעברי לבד ילדה ברחוב
"את לא אשה, את פות עם רגליים" – חלק ב' (אביבה משמרי, סלונה)
הכותרת מתוך שיר של להקה בשם "תירס סקסואל". חלק שני בכתבה "לא? למה את מתכוונת?" הסוקר שוביניזם, מיזוגניה וסקסיזם בזמר העברי של התקופה
תחנת הרדיו האזורית "קול ברמה" החלה לפעול בתחילת 2009. התחנה מוגדרת כתחנה ייעודית לציבור החרדי-ספרדי ומזוהה עם ש"ס. מאז הקמת התחנה, לא מושמע בתחנה קול אשה – לא בשירה ולא בדיבור, זאת בשל הנחיות ועדת הפיקוח ההלכתית של התחנה.
באר שבע: גן החיות העירוני נפתח רק לחרדים (מעריב nrg)
מבקרים חילונים שהגיעו אתמול לגן הזואולוגי בבאר שבע התבשרו שהמקום סגור לקהל החרדי בלבד. חלקם התעלמו מהאיסור, אבל הנשים והגברים נאלצו לבלות במתחמים נפרדים.
אפליה היא מערכת של אסטרטגיות בלתי נראות שההשפעה שלה היא הדרת קבוצות מיעוט ממשאבים זמינים. אפליה היא עניין של שיתוף בעמדות כוח, לא היכולת שלנו ליצור קשרים עם נשים או מזרחים או ערבים כחברים, כמאהבים או כעובדי משק הבית שלנו. אנחנו יכולים לאהוב נשים מזרחיות, ולהפלות אותן במקום עבודתנו. סוגיית האפליה עולה רק כאשר גבר ואשה, מזרחי ואשכנזי, ערבי ויהודי, יליד הארץ או מהגר, מתחרים על אותם משאבים, כמו עמדת כוח, כסף, יוקרה, מנהיגות. עד כמה חברה באמת מאפשרת למיעוטים שבה להתחרות עם הרוב על משאביה – זהו המדד האמיתי למידת השוויוניות שלה.
נשים אשר נאנסות על ידי המבריחים ונכנסות להיריון בסיני משוחררות בדרך כלל בטרם תוכלנה אפילו לבקש הפלה, והן נאלצות לפנות לעמותת "רופאים לזכויות אדם" על מנת לבצע אותה. מדינת ישראל מנועה מלגרש את מבקשי המקלט (אותם היא מכנה "מסתננים") אך לצד זאת, אינה בוחנת את בקשות המעמד שלהם ולא מעניקה להם מעמד של פליט אשר יקנה להם זכויות בסיסיות כמו טיפול רפואי. רק נשים שנאנסו מספר רב של פעמים על פני תקופה ממושכת נחשבות לקורבנות סחר בבני אדם על פי החוק הישראלי וזוכות לסיוע. אישה שנאנסה "רק" מספר פעמים, אפילו אם עונתה באופן קשה ביותר, אינה זכאית לסיוע ותזרק לרחוב.
נדמה לי שאיפשהו בליבה צריך להיות מקום להומניזם בסיסי. כזה שלא מצמצם את מהותם של בני אדם לכלי להגשמת מטרות, נניח. אם תפיסה ערכית חילונית לא מתבססת על הרעיון שהאדם במרכז, לא ברור לי על מה היא כן מתבססת. יש כלמיני דברים שאפשר להגיד על תפיסת עולם הומניסטית. “הפכו את ילדיכם הלא קיימים למכשיר באמצעותו נשמור על החופש, על האנושיות, ועל הציבור החילוני במדינת ישראל!” הוא לא אחד מהם.
לא צריך לשאול מי נקי מחשיבה פטריארכלית או מגזענות (אף לא אחד מאתנו), אלא מה עושים עם זה. מחויבות כזאת מקפידה תמיד על ראייה כפולה: מצד אחד להמשיך במאבקים בעוולות ובדיכוי הגלויים לנו, ומצד אחר, תמיד לשאול את עצמנו לאיזה דיכוי או עוולה אנחנו עיוורים, על מה ועל מי קל לנו לוותר. צריך להבין מי נשאר בשולי המאבק ולמה. רק אז, במקום להוקיע אלה את אלה בפלגנות או טהרנות, נוכל ליצור כאן סולידריות רחבה ואמיתית.
העיוורון של אנשים מתקדמים-בעיני-עצמם כלפי יחסי המזרחים-אשכנזים כאן גם מזכיר את העיוורון של גברים שמאלנים כלפי סקסיזם, שכבר נכתב עליו לא מעט. הראשונים רוצים להמשיך לקדם "זכויות אדם" בלי שה"מכורים לעדתיות" יפריעו ויעכבו עם העניינים שלהם; האחרים רוצים להמשיך לפעול לחיסול הכיבוש בלי שהנשים יכניסו כל מיני דברים "לא קשורים" למשוואה.
זכויות אדם, חברים יקרים, הן עניין מורכב ורחב, ואדם הוא גם אשה, לפעמים אפילו מזרחית.
וגם:
אשחאדה, בת 46, אם לארבעה, היא אחת מחמש נשים, תושבות רצועת עזה, המבקשות להמשיך בלימודי המגדר שבהן החלו באוניברסיטת ביר זית. לימודיהן נקטעו לאחר שישראל ביטלה בשנת 2000 את אישורי המעבר שניתנו לסטודנטים מעזה שלמדו בגדה. כולן עובדות כיום בעמותות הקשורות לחברה האזרחית בעזה. ארגון "גישה" הגיש בשמן עתירה לבג"ץ, והיא אמורה לעלות לדיון ב‑23 במאי.
אבל להיות אישה עצמאית וחזקה זה גם ואולי בעיקר לקבל החלטות קשות.
האם הצער והחרטה מלווים אותי כמו שמבטיחים באפרת? הצער כן, החרטה לא. בניגוד למה שחושב לעצמו הקופירייטר שלהם, הרגשות האנושיים פחות פשטניים מזה. צער וחרטה לא חייבים להגיע יחד.
אז אני עדיין מבוהלת. אולי אפילו יותר מבולבלת. איך עושים גם וגם? איך דואגים לשמור על האני בתוך כל זה? איך עושים הריון פמיניסטי? ואיך, חוץ מהגנים המשובחים שיעברו לבת שלי- איך מגדלים ילדה פמיניסטית לזוג פמיניסטי בעולם שכזה? ויותר מהכל- איך הופכים את העולם הזה לפמיניסטי? כדי שאני אוכל להגיד לבת שלי- שגם לה כדאי להיות אמא. עוד 30 שנה.
"והיא שעמדה" – הגדה עם מדרש נשי, לא מספיק בועטת בפטריארכיה וחסרה קולות של נשים רבות – אבל עדיין מצליחה להביא לשולחן הסדר קולות פמיניסטיים וקריאה לחברה אחרת.
מוסף 7 ימים- ידיעות אחרונות 6.4: "רב גוני" – עמיחי לאו- לביא על שאיפתו להיות הרב הקונסרבטיבי הגיי הראשון שיכהן בישראל
מוסף השבת ידיעות אחרונות 6.4- מסע נפש- על חניכות מעון צופיה לנערות בסיכון גבוה במסע "הישרדות" במדבר ככלי טיפולי.
לאט-לאט החלו הקשיים האלה לצוף, לצוף ולקבל מסגרת, והגדרה ושם: דיכאון אחרי לידה. לא כל קושי שבא בעקבות לידה הוא דיכאון, וגם בדיכאון יש מנעד רחב, אבל ישנה תסמונת ששמה דיכאון אחרי לידה. לאט-לאט חדרה ההכרה שזו לא את, אלה ההורמונים, והפיסיולוגיה והכימיה.
האם הגינקולוג שלך מתעניין במצבך הנפשי? (ד"ר חנה גילאי גינור)
תוכנית משרד הבריאות לאיתור נשים הסובלות מדיכאון בהריון ולאחר הלידה, היא מבורכת, אבל מדוע לא לתת את התפקיד לרופאי הנשים שמכירים את המטופלות שלהם?
אישום: הביאו זונות מאוקראינה, גבו כסף וקנסו ynet , מעריב nrg
הלבנת זנות (בילי מוסקונה לרמן, מעריב nrg)
מועדון חשפנות הוא ביטוי מכובס לבית בושת. כשמנגנוני ההגנה של הצעירות שמגיעות להרוויח כסף קל קורסים, הן מוצאות מפלט בסמים. הענקת רישיון למקומות כאלו היא שותפות לפשע
היא לא בורה! היא קראה מאמר בוויקיפדיה! חוץ מזה מותר לה להביא פרשנות אישית, למשל כשהיא אומרת שנשים מנצלות לרעה את חוקי ההטרדה המינית ושהפמיניזם הרדיקלי גרם לנשים רבות לבצע גניבת זרע, זו פרשנות אישית שלה שאינה דורשת גיבוי בעובדות.
על ההעצמה (סיגל אופנהיים שחר, האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטים ולחקר המגדר)
מתוך ידע נצבר, די ברור שתהליכים אלה (לעיתים, או לא לרוב) לא רק שלא משיגים את המטרה, אלא אף עושים את ההיפך. כלומר עלולים להותיר אישה ונערה בדרך כלל עוד יותר חשופה, מבוישת, מתוסכלת, וחווה אשמה על שלא השכילה להתעצם ולהפוך את עצמה למה ששאפה להיות- מנהיגה, עצמאית, מתפרנסת, אישה משוחררת וכן הלאה.
וזאת למה?
כי אולי חלקנו חסרות את הידע הרלוונטי שמחייב אחריות גדולה, כאשר אנו באות להתערב בחיי אנשים.
מדובר בסיפור נחמד, ממנו המשיכו וגזרו השערות על השוני הביולוגי המובנה, מעבר לזה שמותווה על ידי אברי המין, על מוח נשי ומוח גברי, על תכונות נשיות וגבריות, והכל מתוך הנחה כי נשים וגברים פשוט התפתחו באופן שונה. למרבה הצער, זו גם גישה שדופקת הרבה נשים עם תוויות של חוסר רציונליות, אמוציונליות, אמהיות טבעית, ובאופן גורף ומזיק יותר- שטחיות וטמטום.
היום לפני שנה נכנסתי לחירות. כן- אני יודעת שאומרים יצאתי. אבל מרגיש לי שדווקא מבחירה נכנסתי. נכנסתי בברית הזוגיות הרשמית.. עם שמלה והכל. טוב לא הכל. גם שם פעלתי מחירות. נכנסתי לזוגיות מדהימה במודע. היה לנו שיח זוגי לאורך כל ההכנות, שהתמקדו בעיקר בצורת הטקס ובהיבטים המשפטיים הכל כך חשובים.
האם החרדי חרד מהגאולה הגלומה באישה? החרדים מצביעים על העולם החילוני כמלא פריצוּת וזולוּת, אך בתור אחת שביקרה בשני העולמות אוכל לומר שאישית, אני מעדיפה להעצים את עצמי כראות עיני מאשר למחוק את עצמי בטענה שזוהי מטרת חיי.
מאחורי החומות (אמילי עמרוסי, מוסף ישראל היום) הן נשים חכמות מאוד, יודעות ספר ומתנסחות היטב, אבל רחוקות שנות אור מהעולם המודרני. אין להן טלפון סלולרי ולא רישיון נהיגה, בבית אין מחשב או טלוויזיה, ומובן שאינן יודעות מהו אינטרנט ומעולם לא שמעו את המילה פייסבוק. הן לא ביקרו אף פעם בקניון, ולא מכירות אף שם של זמר ישראלי. חיי העוני והדלות הקשה, הנחשפים אגב שיחה איתן, הם היחידים שהן מכירות – ואוהבות • ארבע נשים מהעדה החרדית הקיצונית, המתגוררות בשכונת מאה שערים בירושלים, פותחות צוהר מדהים ומטלטל לאורחות החיים שלהן בישראל של שנת 2012
הגיעה שעתן של הנשים ליטול חלק בגרעין הקובע, ולא להסתפק בהקשבה עיוורת לגנרלים. מי יודע, אולי אם יותר נשים – ולאו דווקא כאלו העוטות על עצמן שריון של גבריות מבורזלת – היו לוקחות חלק בהנהגת העולם, אחיותיהן לא היו צריכות לדאוג בימים אלה לניקיון המקלטים.
מרים הנביאה מוזכרת בפתיחת ספר שמות בהקשר להצלתו של משה על שפת היאור, אולם קיימת שתיקה מוחלטת באשר לפועלה בהמשך תקופת השעבוד. עם זאת, אפשר לקבוע כי בשעה שהובילה את הנשים במעמד שירת הים, היה מקומה כמנהיגה שמור לה מכבר.
ההגדה של פסח – הכלי לשימור הזיכרון – מזכירה ארבעה בנים, אבל נשים אינה מזכירה כלל. אלה הם סדרי העולם שאנו מנחילים לילדינו במסגרת "והגדת לבנך" – ואולי הגיע הזמן לצאת לחירות מחשבתית
בית המשפט קבע שהאשה תשלם 1,200 שקל בחודש לבנה, שחי עם בן זוגה לשעבר, מאחר שמצבה הכלכלי יציב יותר. השופטת: "צריך לקרוא את הדין העברי בראייה התואמת את התמורות החברתיות שחלו בתא המשפחתי המסורתי"
בן 27 שעומד בפני ניתוח לשינוי מינו מאשה לגבר, טוען בעתירה כי משרד הבריאות מונע ממנו להקפיא רקמת שחלה בגלל היותו טרנסג'נדר. "חלק מהאפליה עתיקת היומין נגד הקהילה הגאה"
אב בית דין בבית הדין הרבני בפ"ת, משה אוחנונה, נועד לפני כשנה ביחידות עם אביהן של הנשים והציע את המתווה הבעייתי לעיסקה, או לפחות הסכים לו. הנציב מצא שהתלונה נגד הדיין מוצדקת.
אני משקיעה הרבה זמן ומחשבה וגם דיבורים בלנסות ולהעביר לא/נשים מסביבי את המסר, שיש אלטרנטיבות. ואני גם באמת מאמינה בזה. יש אלטרנטיבות. אבל כרגע הן בדיוק זה – אלטרנטיבות, מכיוון שהן לא מספיק מעוגנות בתרבות, בחוק, בתפיסות של כולנו. משפחות מתפרקות, אבל לרוב, משהו שם דבוק חזק יותר מכל הליך גירושים או נסיעה של מישהו לחו"ל – בורדייה שם על זה את האצבע. נכון להיום, הערובה המשמעותית שלי היא המשפחה הגרעינית שלי מלידה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה טיפולית רחבה.
מעיון באמצעי התקשורת המקוונים מתקבלת תמונה לפיה תקיפה של זונות אינה סיפור גדול. אלו סיפורים הנוטים לעטר את העמודים הפנימיים ולהוות כמעט אתנחתא קומית בקריאה היומית. תמונות האילוסטרציה המצורפות לכתבות האלו אינן לקוחות מסטוק הקורבנות הרגיל – אותה אישה מכורבלת בפינה ומסוככת על פניה: ברגע שמעורבת בסיפור זונה, התמונות תמיד ישדרו משהו סקסי, אסור, מפתה. גם כאשר הכתבות עוסקות באלימות כלפיהן.
אתמול איבדנו שעה. אתמול כ20,000 נשים וגברים במעגל הזנות זכו בשעה. ביום שני אציין יום שבו זכיתי באדם קרוב. באותו יום גם אציין את העובדה שאיבדתי אותו לפני 5 שנים. אתמול זכיתי להכיר נשים אדירות וחזקות שלוקחות חלק בשיקום ועזרה לנשים במעגל הזנות. אתמול גם גיליתי שבשנת 2011 דירת החירום לזונות בתל אביב איבדה 7 נשים. 7 נשים שקופות.
ההתנערות מהאחיות היא החלק המעניין במאמר: לא זועבי עצמה. בטיטו לא מסוגלת בכלל להכיר בכך שזועבי היא בן אדם עם צרכים ורצונות משלה. היא משתמשת בה כדי לשכנז את עצמה ולהגיד שהיא לא אחותה של זועבי ולא אחותנו אנו, המזרחיות הרדיקליות. היא מתגרשת מאיתנו, בלי שבכלל התחתנו איתה
בימינו, נוסף לאתגר ההשכלה והתרבות אתגר הערכים הליברליים. רב-תרבותיות, שוויון בין בני אדם, חרות אישית, אוטונומיות ואותנטיות הם ערכים עמוקים ומשמעותיים בחוויה הקיומית של כל צעיר וצעירה מערביים, גם דתיים. המשך האפליה המגדרית בתוך הקהילה האורתודוקסית מציב שאלה גדולה על סיכויי הישרדותה ועל אופייה. נשים יחפשו דרכים אחרות להגשים את יהדות ואת זהותן הדתית.
לפני שהקמתי את "ביצים" הנחת העבודה שלי הייתה שפמיניסטית היא אישה כוחנית ומדוכאת שמנסה לנצח גברים "במגרש שלהם" תוך שהיא שורפת חזיות ובהכרח לא מגלחת רגליים. גיליתי שב- 9 פעמים מתוך 10 אני טועה. גיליתי גם שהפיתוח של צד "פמיניסטי" באישיות של גבר זו דרישת סף בעידן הנוכחי.
הסופרת המשכילה בעלת התודעה הפמיניסטית חוה שפירא קנתה לעצמה בצעירותה ידיעות תורניות מעבר למקובל באותה עת בקרב בנות גילה. באחדים מִכְּתָבֶיהָ שפירא מוחה כנגד הדרתן של נשים מריטואלים מסוימים, שהיו שמורים על פי הנוהג לגברים.
ההגדה הנשית הזאת מצטרפת לתופעה מתרחבת והולכת של כתיבה יהודית-דתית-נשית, שכוללת גם תפילות, מדרשים וכמובן הגות. זהו הצד ה"יוצר" של המהפכה הפמיניסטית היהודית, שמגיע (בישראל) אחרי שנים שבה זו התמקדה יותר בלימוד. אחרי שנשים לקחו לעצמן את הרשות (ויש יאמרו, חובה) ללמוד ברצינות מקרא, גמרא והלכה, כעת הן גם עושות בידע הזה שימוש. את היצירתיות הזאת ניתן כבר כמה שנים לראות, למשל, בטקסי חתונה, וכאמור גם בחיבורים שונים. כעת היא מגיעה גם לחגים, ופסח תחילה. בכל זאת, חג החירות.
בצל האשם על אובדנם של חיי הרווקה-הרדיקלית-האינטלקטואלית-הלסבית שלעולם לא ייחיו, בושתי בעובדה שחיי המשפחה שלי הם, ובכן, מאוד מאושרים. אין דבר שישווה לאהבה שלי לבעלי ולבתי, או מרכיב בחיי שגורם לי אושר רב כל כך. אך האושר הזה, כדרכם של גורמי-אושר שמקורם בחטא, הפך להיות גילטי-פלז'ר. נושא שאין מזכירים אותו בפורומים מהוגנים (כלומר, בפני הבוהמייניים שכמותם כבר לא אהיה). בבחינת – מילא שאת עושה את זה, אבל בטח שלא צריך לנפנף בזה.
מה יש ביחסים עם המנקים והמנקות שלנו שגורמים לנו להיות עליונים וגם אשמים, נדיבים וגם רודנים, חברים טובים וגם בוסים נפוחים? קווים לדמותו של קשר ההעסקה הסבוך ביותר בחברה הישראלית
לפעמים מוטב לא לצאת אוטומטית להגנת האשה, אלא לנסות להבין את ההקשר התרבותי הרחב יותר שבו הדברים מתרחשים. לכן איני ששה לחגוג עם המערכת שיוצאת מגדרה במה שנראה לפחות כמשפט ראווה, כי לדעתי במקרה הזה נעשה יותר נזק לנשים ולאופן שבו אנחנו תופשים יחסים.
לא צריך לחפור הרבה בסיפור כדי לגלות את המנגנונים השמרניים שמסתתרים מאחורי התביעה לצדק. הראשון הוא עיגון הקלישאה על טבען הקלוקל של הנשים, שהאהבה גורמת להן לצאת מדעתן ולעשות מעשים שלעולם לא היו עושות בדעה צלולה. שיקול דעת? אחריות אישית? את הסיסמאות האלה אנחנו יודעות רק לצרוח על ילדינו הפוחזים.
יש לנו את הזכות לבחור מה ללבוש, ואין לאף אדם זכות להטריד אותנו בשל כך. גם בנות "צנועות" דתיות וחרדיות נאנסות ומוטרדות, ולכן בצעדת השרמוטות אין התנגדות לערכי היהדות
אני מתבוננת באלבום התמונות המשפחתי, תמונות של הורי ממסיבת שבע ברכות בה יושבים יחדיו גברים ונשים צדה את עיני, החוגגים הינם תלמידיו של הרב צבי יהודה, אז מה קרה לנו? איך הגענו למצב בו אבות אינם יכולים לצפות בבנותיהן בנות ה-12? מה מניע את ההקצנה?
העונה הנוכחית של האח הגדול הייתה מאבק איתנים בין שתי יריבות מרות, שחולקות בעצם שיטת עבודה זהה: מוכרות את היופי שלהן כדי להתקדם בחיים. כי מה עוד יש לנשים למכור?
הפמיניזם המקורי, הטוב והמכובד, ביקש להחזיר לנשים את זכויותיהן ולקדמן כדי שיהיו שוות ערך לגברים. הפמיניזם הרדיקלי, הנבזי והכוחני, יצר דמוניזציה של הגברים, כאילו כל גבר הוא מדכא, אנס או נצלן.
השיח שבתוכו אני חי בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט הוא שיח שבו המיניות מובלטת ונוכחת בכל פינה ובכל זמן. די לכולנו לעצום את עינינו לרגע ולדמיין את דף הבית של אתרי חדשות כוואלה או Ynet. במידה ולא הספקנו להדליק את מחשבנו טרם יציאתנו מביתנו, הרי ששלטי החוצות המלווים אותנו בדרכנו לעבודה והמנסים למכור לנו מוצרים ממכונית ועד עיתון, ממטבח חדש ועד הצגה, מלווים בתמונה של צעירה, לרוב אנורקטית, וכמעט תמיד בתנוחה בעלת משמעות מינית פתיינית חד משמעית.
בשיחה עם חבר נוסף, אחרי שסיפרתי לו על "ביצים", הוא שאל אותי אם אני סטרייט. עניתי שכן, והוא התפלא, פחות בגלל שנעלתי מגפיים של 400$ ויותר בגלל שלטענתו "גבריות נהייתה עניין של הומואים". למה הוא אמר את זה? כי הוא הומו, וכי הוא אחד העיתונאים היחידים בארץ שמתעסק בגבריות. "גבריות זה עניין של הומואים".
עם כל הכבוד לעולם הפמיניסטי שאנו חיים בו, האמת היא שהעולם של מרבית הנשים מתחלק כיום, בימים שלקראת החג, לשניים: אלה שהבית שלהן כבר נקי לפסח זה שבועיים ועל השיש במטבחן כבר פרוס נייר כסף בוהק, ולאלה שלא מפסיקות לקנא ולדבר על אלה מהחלק הראשון.
האחות הגדולה 